באופטימיות לא זהירה אני רוצה לומר: אין מצב רפואי שאינו ניתן לשינוי!
בום!
(ולמען הרגישות שבעניין לא נתייחס כאן לחולים סופניים, אוקיי?)
ואני אומר "ניתן לשינוי" ולא "ניתן לתיקון", כי אין כאן שום דבר מקולקל.
שואלים אותי: "מה, אז אתה מרפא אנשים עם צמחים?"
ואני עונה: "לא, אני נותן את הצמחים. אני לא מרפא אף אחד." ואם העיניים מבקשות עוד הסבר, אני מוסיף: "אני מלקט את הצמחים, מבקש מהם את רפואתם, מחבר את הצמחים הנכונים למטופל לפי מיטב הבנתי וניסיוני (ומשקיע בכך לא מעט זמן, חשיבה וניתוח), והכי חשוב- מתפלל לריפוי ושם כוונה בכל הכנה למטופל, אבל… זה לא אני שמרפא". מזל שלא (-:
ו"יש לך שיקוי פלא לפסוריאזיס?"
אני מסביר כהרגלי על החשיבות בהתאמת הרכב צמחים אישי לכל אדם ולכל מקרה, ושמדובר בתהליך ולא בשיקוי פלא. ובתוכי יודע ששיקוי הפלא הוא סיכוי הפלא. כלומר הסיכוי בו האדם מאמין שקיים לרפא את המחלה- הוא המאפשר את שיקוי הפלא.
ואני אצטט את מירב הראל המופלאה מתוך ספרה: "נפש בריאה בגוף בריא":
"…לכן נשאלת השאלה היכן אתם רוצים להיות? כמו מי אתם רוצים להיות? האם אתם בוחרים להיות המיעוט שמצליח (ונרפא), האם אתם בוחרים להיות סיפור הצלחה? האם עמוק בפנים אתם מאמינים שאתם גם יכולים, בדיוק כמו האחרים שהצליחו? אם התשובה היא כן, אתם מזומנים לקחת אחריות על עצמכם ועל המחלה שלכם ולצאת לדרך."
ברפואה המערבית מתייחסים לכוח הריפוי של האמונה בתור גורם סרק. הוא נקרא "פלסבו", ומנסים לבודד אותו מהמחקר הרפואי כי הוא מפריע למסקנות רציונליות לגבי יעילות התרופה הנחקרת. אבל וואוו, הפלסבו אחראי במחקרים על כ- 1/3 מהריפוי! יש כאלה שאומרים 1/2 מהריפוי! וזה לא רק בתרופות, אלא גם בניתוחים, אפילו בניתוחי לב! … האם צריך להוסיף עוד על יכולתה של האמונה לרפא?
"אבל יש לך ניסיון עם אסטמה של העור?"
אני מסביר ברהיטות על כך שהיו עשרות מקרים, ובהרבה מהם הושגו במלואן מטרות הטיפול, אך לא ניתן להשליך מכך על המקרה שלהם. כל אחד היה מקרה לגופו, ולכל אחד טיפול אחר, הרכב צמחים מתאים, ולכל מטופל יכולת יכולת יישום אחרת של ההמלצות.
ובתוכי מהדהדות שיירות של זיכרונות על כל הפעמים שהרגשתי מראש מתי יושגו מטרות הטיפול במלואן, ומתי בחלקן, ומתי יושגו מתנות הטיפול שאינן בהכרח מטרות הטיפול המקוריות… (ולא תמיד יכולתי לשתף בתחושותיי)
ולא היה לכך קשר לשאלה האם זה אסטמה של העור בת 3 חודשים או דלקת מפרקים בת 20 שנה… וגם לא תמיד נבע מהשאלה אם מדובר על ניסיון שלי של עשרות מקרים קודמים או אם מדובר במקרה ראשון שאני פוגש… כי יש את הדבר הזה שכשאני מזהה אותו בגישת המטופל- אני מזהה שהריפוי זמין וקרוב.
ואולי לא כל מטפל יגדיר זאת כך באזני המטופלים. זה עשוי לעורר תרעומת או חוסר הבנה של הדבר… אבל בשיח המטפלים זה די מקובל וידוע. ואצלי בעבודה המשולבת של צמחים ותהליכי גופנפש זה הוכח מעבר לכל ספק, שאחרי האמונה ביכולת הריפוי, הדבר השני שהכי משפיע על יכולת הריפוי היא הנכונות לקחת אחריות על המחלה. והקבלה של ההנחה: "הגוף יצר את המחלה, הגוף יכול לרפא אותה" (מירב הראל, נפש בריאה בגוף בריא). וכשהמטופל הוא ילד, אז ההורה הוא זה שלוקח את האחריות כמובן.
אם אני ה-מ-ט-פ-ל (!) ועלי מוטלת בלעדית המשימה לרפא- זה מוגבל מאוד… כך לרוב פועלת הדינמיקה ברפואה המערבית, שכוחה ויכולותיה באספקטים מסוימים מכובדים, אך כידוע לכל- באספקטים אחרים גם מוגבלים. לעומת זאת- כשהמטופל מגיע עם נכונות לא רק לשתות את הצמחים, אלא גם להיפתח לשינוי בחייו, הרי שכאן נפתחת דלת סודית לריפוי. להסכים לשינוי יכול להיות ברמה של אורח חיים ותזונה, או להגדיר בתוכו בבהירות את כוונותיו בטיפול (שאינן מנוסחות כ"להיפטר מהמחלה" או "להיות בריא"), להבין את הופעת המחלה בחייו, או לפתח מודעות למקור הכאב. אין חוק אחד. כל אחד זקוק ללקיחת אחריות מסוג אחר, בהתאם לצעדיו בחיים. בכל אופן חשוב לזכור, אנחנו לא בונים רק על לקיחת אחריות. כי הרי צמחי מרפא, כשמם- תפקידם לרפא. אבל המשפט החשוב ביותר שלמדתי בעבודה עם הצמחים הוא ש… הצמחים עוזרים למי שעוזר לעצמו.
ברור שאני מוביל את הטיפול. בונה את התשאול, אוסף את המידע הרלוונטי, מנתח, מאבחן ומרכיב את הרכב הצמחים והתזונה המתאימה. אז גם אני לוקח אחריות בעצמי על הריפוי. אבל המטופל בחייו עושה חלק חשוב לא פחות, וכנראה שאפילו חשוב יותר…
ישאל המטופל: "איך אמורים לקחת את הצמחים?"
ואני עונה: הכל כתוב על המדבקה, אבל מפרט בכל זאת: "להתחיל במינון X, ולהעלות כך למינון ל- Y, עם מים, על קיבה ריקה, 3 פעמים ביום. ואת זה לפני השינה, ואת זה רק 2 פיפטות על הבוקר. וככה כפות מהחליטה, וככה להשרות בתרמוס", וכו' וכו' וכו'….
ובתוכי זוכר את אותו מטופל שסיפר לי איך הוא מחכה כל היום לצהריים כדי לקחת את הפורמולה, ואיך הוא מרגיש שהיא מרפאת אותו. וכל פעם שהוא בא אליי (מידי שנה, כל פעם בנושא אחר)- הצמחים "מרפאים אותו" מיד.
ואת אותה מטופלת שאוהבת את הצמחים ומלאה בהודיה ליכולתם. וכמה כוונה היא שמה בבקבוק לפני שהיא נותנת לילדיה. ואיך תמיד אצלה קורים כל הקסמים בריפוי…
אז אני מחכה שייבנה האמון; וכאשר בשלה העת, מוסיף עצה על הכוונה ששמים לפני שתיית המנה, על הנשימה, שתפתח בשקיקה את כל המרידאנים של הגוף לקראת הריפוי המגיע אליהם בתוך השיקוי. וכמה הן בסוף אלה שישפיעו יותר מאשר "מ"ל לכאן, מ"ל לשם", קיבה ריקה או קיבה מלאה.
ולפעמים תוהים: "האם צמחים יכולים לשנות קווי אופי?"
לרוב אני עונה: "לא ממש… הם יכולים לעדן קווים מסוימים, להרגיע, לרומם או לחזק רגשית. יכולים להיות רוח גבית בתוך תהליך שינוי שהאדם מוביל, ולתת אנרגיה לשינוי".
אבל אני יודע שאני כמעט אומר את האמת כולה. כי הנה נזכר באותו מקרה של הפעוט החמוד אך המרבה לצעוק ולהתנגד, שחייו וחיי הוריו טבלו בצעקות ובריבים, בייאוש ובחוסר אונים. ועם חשיבה על הילד, הסיפור הנפשי והמשמעות הרוחנית שעומדים מאחורי ההתנהגות- מגיעים הצמחים שיחד עם ההסתכלות הנכונה והעבודה האנרגטית והרגשית הנכונה- מביאים לשינוי הבלתי יאומן. והמצב לא רק משתפר, אלא נפתר.
אז מי מרפא את המחלה?
אני? הצמחים? המטופל? התהליך? האלוהות?
ריקוד משותף של כולנו?
אני הולך בדרך, מכין שיקויי פלא לאנשים שמאמינים בסיכויי פלא ובלקיחת אחריות, ומחזיק בתוכי עבור הריפוי שלי ושל כל מטופל שמגיע- את הידיעה שאין מצב רפואי שאינו ניתן לשינוי. וכל זאת בעזרתם הקסומה, האדמתית או השמימית, של כל התומכים בדבר. ואומר תודה כל יום. כל הזמן.
