זה בעיניי הצמח הכי מרגש בהשפעות שלו על התודעה האנושית

ולכן לא מפתיע שהוא זה שיודע לעזור לנו עם הסתבכויות שלנו עם משפיעי תודעה אנושית כמו טבק, קפה וקנביס…

כי ת'כלס צמח יכול הכי טוב לעזור התמכרות לצמח.

ולא כתחליף, אלא כמזור.

יש תיאור אחד על הצמח, שמגיע מתוך כתבים מאוד מיוחדים בתחום הצמחים, וגם מגובה אצלי בקליני'קה באופן מפליא ומופלא, וזה:

הצמח מחזק את התגלמות הנשמה בגוף

מה בעצם זה אומר?

זה אומר שהוא מגביר נוכחות, וחיבור. למרכז, למקום הגבוה ולכוחות פנימיים.

בשונה מהתמכרויות – שהן תלות בגורם חיצוני, שלרוב נוצרה בתקופה או בסיטואציה בה לא היינו במטבינו…

ההערכה העצומה שלי לצמח החלה באבא שליאחרי 55 שנות עישון, שבהן ניסה להפסיק כמה וכמה פעמים, זו הייתה ההפסקה הראשונה שהחזיזקה

עד היום, 10 שנים כבר.

וכמו שאבא שלי מספר בקול נרגש :

"דרור, תקשיב, בכלל לא היה לי בא סיגריה! לפחות חודש. אתה חייב לספר על זה, לעזור לאנשים, למכור את זה!

אז. אני לא באמת" מוכר את זה", אבל הצמח מסייע בקליניקה בתהליכים שונים בהם גם גמילה מעישון וקנביס. ובכל מקרה, הפסקת עישון היא תהליך שדורש לפני הכל:

החלטה ורצון חי!

בראייה הסינית השיבולת שועל מחזקת את יאנג הכליות, המזוהה עם ניצוץ החיים, כוח הרצון, מקור האש הפנימית

כדי שהשיבולת שועל תחזק את כוחות הרצון, אדם צריך למצוא קודם את הרצון שבו

לכן לא ניתן להתחיל עם שיבולת שועל ולקוות שלבד נפסיק לרצות לעשן כמו בדימיונותינו התמימים…

גמילה על ידי התגלמות נשמה בגוף

לא סתם משחק מילים

גם הזמן המרפא של הצמח הוא בעת התגלמותו:

יש רגע אחד קצר בין היותו פרח (תחילת חורף) לבין היותו פרי או זרע.

זה.רגע ההפרייה. כמו כשזרע פוגש ביצית ומתגלם גוף חדש, שלימים יהפוך, אם הכל יעבוד כשורה, לאדם חדש על האדמה.

והסימן שזהו הרגע הוא שהפרח/פרי תפוח, השיבולת נטויה מטה תחת משקלה, צבע הפרח נצבע מעט חום, והכי חשוב – כשלוחצים עליה – יוצא חלב לבן ומתקתק.

זה הזמן שבו היא תיתן את המתנה הזו. ורק אז!

והיא נמצאת בכל מקום.

 

כל מקום

כל מקום

בשפע עצום.

אבל הרפואה שלה היא ברגע ממש מסויים.

כלומר החיפוש שלנו הוא לא חיפוש המקום, אלא חיפוש הזמן.

יש מקומות שזה בפברואר

יש מקומות שזה מאי.

אפשר שגם שדה אחד יוציא במרץ והשדה השכן חודש אחר כך.

מלקטים את הפרחים המתחלבים, ועובדים איתם בעודם טריים!

 

שיבולת שועל מלמדת אותנו נוכחות גם בליקוט. לשים לב את מי מלקטים, מי מוכן ומי נכון.

ואחר כך זו כבר פרקטיקה של מיצוי ושימור.

אולי אפתח את זה בפוסט הבא… .

יאללה, אינשאללה נהייה משוחררים מהתלות. מחןברים.למקןר ההזנה בעצמי. שבא מתוך. הכוחות הפנימיים

 

הפוסט הצמח שמתגלם בגמילה הופיע לראשונה ב-healing forest.

נדיר שמישהו ירצה לאמץ את הרעיונות המובאים כאן ללא עבר ממושך עם היסטוריה טפילית. כשיש קצת תולעי מעיים, או הרפס פעם ב- 3 חודשים, העבודה המתבקשת לרוב היא מענה אקוטי, וזה בסדר גמור. לתולעי מעיים- תכשירים על בסיס קליפות אגוז מלך טריות הם הדבר הכי יעיל שאני מכיר לעניין. ליבלת ויראלית (מולוסקום)- חלב של חלבלוב טרי על היבלת בשימוש חיצוני עושה פלאים ברבים מן המקרים או תכשיר Blood Root המוצלח. וגם שום באכילה הוא צמח נהדר לכל אותם מרעישין בישין.

למעשה, וירוסים, פטרת, תולעי מעיים, ג'יארדיה הן צורות שונות מממלכות חיים שונות לחלוטין. בראייה מדעית- כל קשר ביניהם הוא מקרי בהחלט. כן, הם כולם טפילים, ייאמר באופן רשמי. אבל אופן הטפילות שלהם אחר לגמרי, ומנגנוני החיסון המופעלים מולם שונים לחלוטין! וזה נכון.

אבל החיים הם לא דו-מימד. ובקליניקה פוגשים בחיים, ואז חוברות להן נקודות ממישורים שונים. וכן, בהחלט ניתן לראות טיפוסים שהטפילות בהם היא מאפיין חובק מציאות. וכך, אינספור פעמים הגיעו לקליניקה מטופלות עם פטרת בנרתיק לצד ג'יארדיה (טפילי מעיים), ילדים עם יבלות ויראליות ונוכחות של תולעים, מטופלים עם היסטוריה של נוכחות ויראלית כמו EBV (מחלת הנשיקה) או וירוס פפילומה אשר הופיעה צד לצד עם פטרת בעור או בציפורניים. ולא רק בצמדים של סוגי טפילים, אלא גם בשלשות וברביעיות.

אפשר היה להגיד שהמכנה המשותף הוא חולשת מערכת החיסון, ושזה הגורם להופעות טפילות מסוגים שונים (ואז להפגיז בממריצי חיסון כמו אכינציאה ואחרים). אפשר היה להגיד גם שפלאורת המעיים (אוכלוסיית החיידקים ה"טובים") לא מאוזנת, ולכן ישנו שגשוש של טפילים במערכת העיכול, כשאותו חוסר איזון "זולג" לאיזור הנרתיק ומאפשר לאותה פטרייה לשגשג שם. אפשר, וזה נכון ברמה מסוימת. וגם לשם יכוון הזרקור (פרוביוטיקה כצעד ראשון).

אבל זה יהווה הסבר חלקי; ולהבנתי, הסברים חלקיים מלמדים שלא הבנו את התמונה המלאה. כי סביר שחולשה חיסונית הייתה מתבטאת גם בנטייה למחלות חורף, דלקות גרון חריפות או דיזנטריה (זיהום חריף במערכת העיכול) וכיו"ב… אך לא! כאן מדובר בזיהומים טפיליים פריפריאליים "קלים" כרוניים. הגוף אינו קורס תחת מתקפת חיידקים ווירוסים. הוא נחלש ביכולתו לשמור על גבולותיו מהסביבה.

למעשה הגבולות האלה מתחילים הרבה לפני מערכת החיסון הפיזיולוגית, ואפילו לפני העור (שהוא רשמית איבר של מערכת החיסון). הגבולות האלה הם גם המרחב האנרגטי של הבנאדם. טיפוסים הנוטים לטפילות מתאפיינים פעמים רבות בהיעדר חוט שידרה, בקושי לשמור על גבולות, להגיד מה הם רוצים, בקושי לומר "לא" וכוי"ב. וזו לא קלישאה מאיזה אתר גופנפש. חברים, זה אחד לאחד מגולם בעשרות מקרים של טפילות שמגיעים לקליניקה! ה- issue המרכזי בחוויית החיים של הסובלים מטפילות הוא גבולות! פשוט ככה.

לאנשים עם מה שנקרא "אדמה טובה" יהיו גבולות ברורים. ובמונחים סיניים אנרגטיים יהיה טחול חזק, משמע עיכול טוב שמוביל לחיזוק הצ'י המגן. פעמים רבות לאנשים יהיו גבולות נוקשים, אך אלה יהיו בעיקר תגובות אסרטיביות ואף אגרסיביות המבוססות על פחד שגבולם ייחצה, שהם ייפגעו, שהם ייחשפו וכו'… הגבולות החזקים ביותר הם דווקא אלה שנעשים במאור פנים, בבהירות, בידיעה פנימית.

קשה לומר על צמחים שהם יתנו לנו את הגבולות שעלינו לגלות בתוכינו. אבל צמחים שמחזקים בנו את אלמנט האדמה יוכלו להיות חלק מחיזוק הגבולות. כך לדוגמה שורשים אפטוגניים דוגמת שורש ויטניה, שורש ג'ינסנג סיבירי וקוריאני, שורש אספרגוס הודי ושורש אסטרגלוס יעניקו כחלק מעבודתם הרחבה לחיזוק האדם גם חיזוק חיסון חשוב ומשמעותי. זאת יתבטא גם בספירות הדם הלבנות, וגם הלכה למעשה בחוסן מול מחלות זיהומיות לאורך זמן. בשימוש ממושך יביאו לחיזוק האדם מהשורש. לא רק חיסון, אלא משק האנרגיה כולו, איזון הורמונלי, וברוב האדפטוגניים גם יביאו להרגעה ולהזנה במישור הרגשי-מנטלי.

וויטניה היא דוגמה מופלאה, שכן השורש הוא בעל טעם אדמתי עשיר ביותר, והוא אדפטוגן המחזק את מערכת החיסון כחלק מחיזוק האדם בכללותו; ואילו העלים רעילים בשימוש פנימי, אך פועלים באופן יעיל ביותר למיגור פטרת בשימוש חיצוני. גם חיזוק, גם סילוק….

פטריות הן דרך טובה להבין מה הקשר לגבולות ולטפילות. פטריות הן עצמן אלמנט האדמה. ממש כך. מי שמכיר קצת את האקולוגיה של האדמה יודע שהרשת התת קרקעית של פטריות המכונה – תפטיר, הוא התשתית לחיי הצומח וליער. מי שראה עץ אורן נפול ביער, יכול להיווכח ששורשיו אינם מעמיקים ליותר ממטר אחד (במקרה הטוב). ובכל זאת, עליו המחטניים מקבלים מים כל הקיץ, גם באוקטובר, כשהאדמה לא ספגה גשם כבר יותר מחצי שנה. מי שאחראי לכך הן הפטריות החיות בסימביוזה איתו. כנ"ל בהקשר של תקשורת תת קרקעית בין עצים ביער והעברת נוטריאנטיים בין עצים שונים. המתואר כאן על תפקיד הפטריות הוא עובדות המוכרות היטב למדע, ומתפתחות במחקר המדעי כבר שנים רבות.

ואכן פטריות מרפא כמו ריישי, מיטאקי, שיטאקי וגם פטריות מאכל ומרפא אחרות מהוות חיזוק אדמה משמעותי. בראייה המערבית גם הן מעלות ספירת דם לבנה. בראייה מסורתית-אנרגטית מחזקות את צ'י המגן; בראייה הוליסטית רוחנית יותר- מחזקים את אלמנט האדמה, את הגבולות, את יכולת הסלקציה של מה נכנס למרחב שלנו, ומה לא עובר דרך המסננים.

פטריות עוסקות בגבולות. הן הגבול גם בין עולם הצומח לחי. תא פטרייה – מצד אחד מכיל דופן תא ודומה יותר לתא צמחי; מצד שני אינו מכיל כלורופלסט ואינו מבצעת פוטוסינטיזה, ובכך דומה יותר לתא בע"ח.

פטריות קסם הן גם דוגמה ליצור חוצה גבולות. התיאור של החוויה שנהוג לומר לגביהן הוא יציאה אל מעבר לגבולות התודעה. ולפעמים הליכה בגבול שבין שפיות לאי-שפיות.

כשמדובר בצמחים לטיפול אקוטי בשימוש פנימי, זה לא מפתיע לגלות צמחים שהם גם נוגדי פטרת יעילים וגם נוגדי וירוסים בעת ובעונה אחת. כאן מוכרים ויעילים צמחים כמו קליפת טבבויה (Tabebuia impetiginosa), קליפת פלודנדרון (Phellodendron amurense), וקליפה של אונה דה-גאטו (Uncaria tomentosa). הקליפות כמו מחזקות לאדם את המעטפת.

שרפים כמו מור (Comiphora molmol), שרפים של מיני עץ האלה (Pistachia atlantica & lentiscus)  ושרף לבונה (Boswellia serata) הם גם מסלקי טפילים תוך כדי שגם מניעים את זרימת הדם. אפשר לראות בזרימת הדם כמונעת התיישבות טפילים, כפי שמים זורמים אינם מתעפשים. השרפים מקובלים במסורות רבות, כולל ביהדות, כחלק בלתי נפרד מעבודת הרוח והקודש. השימוש בעשן השרפים (Smudging) ידוע כבעל יכולת לטהר מרחב וגם אדם מנוכחות של אנרגיות לא מיטביות. בעבודת הריפוי של השימוש הפנימי בשרפים (מעבר לראייה המדעית של חיטוי גרידא) השרפים כמו סוגרים את הפירצות של המעטפת ומשחררים את מה שמיותר, את מה שאינו חלק מהמהות.

יש כמובן גם חלקים עיליים (עלים, גבעולים ופרחים) שמשמשים לטיהור במסורות רבות, חוצות יבשות ועידנים. המרווה, הפיגם, הלענה ואחרים. כמו השרפים, גם מינים של מרווה (משולשת, רפואית, לבנה ועוד) מוכרים לטיהור אנרגטי של מרחבים. יש כבר מחקרים שגם מראים ירידה משמעותית של 94% בחיידקי האוויר לאחר טיהור עם עשן של צמחי רפואה באופן שניכר עד 24 שעות לאחר הטיהור!  גם הפיגם שימש ומשמש לטיהור רוחות רעות בבית, והלענה משמשת בין היתר כצמח חלימה לפתיחת יכולת הראייה והתקשור, כאילו מפזרת את העננות סביב העין השלישית. בשימוש הקליני- צמחים אלה הם נוגדי טפילים יעילים ביותר. הם ארומטיים ומניעים, וההנעה יחד עם השמנים האתריים שלהם מהווים חלק חשוב מפעולת חיטוי זו. אפשר לומר שהם אינם עובדים דרך האדמה, אלא יותר דרך אלמנט האוויר. בעבודה הטיפולית אני רואה את נוכחותם הכרחית לצד הטיהור דרך אלמנט האדמה.

הטיפול השלם אם כך יעבוד על חיזוק המעטפת. גם עם צמחים וגם עם עבודת התבוננות על אותם פצעים רגשיים שמותירים פתחים ואפשרויות כניסה לתוך תוכינו. גם התמכרויות, שימוש בסמים, פורנו ועוד פוערים את אותם פתחים במעטפת המגנה שלנו. אך אותם רגשות כואבים הם גם אלה הלוחשים באוזנינו את הפיתוי לאותן התמכרויות; וכך ב"מעגל רשע" משמרים את פצעים רגשיים, חולשה והיחלשות. כמובן שכדי שתהיה מחלה – יש כאן שיתוף פעולה עם אותו טפיל, השותף לאותה "הדבקה". אולם, אם המעטפת סגורה היטב- הטפיל לא ימצא את דרכו פנימה, לא משנה כמה נפוץ הוא בסביבה. ניתן לדמות זאת לתפוח שנפל מהשיש לרצפה וקליפתו נפגעה. תוך כמה שעות כבר מתרכך התפוח ובהמשך משחים ומתקלקל. גם אם הוכנס למקרר, לא יחזיק מעמד כמו אחיו השלמים, למרות שנחשפו לאותם "מזיקים". אפשר כמובן למלא אותו בחומרים רעילים שימנעו את כניסת המזיקים דרך החור, אך התפוח הזה כבר לא יהיה אכיל. ייעודו להירקב, והמזיקים (חיידקים ופטריות) רק ממלאים את תפקידם במעגל החיים.

לא קל לקפוץ למים האלה של עבודה עם טפילות. אלא כאשר אדם מגלה כי חייו ממוסכים תחת מעטה טפילות פיזית ממושכת. אז הוא מוכן לראות את אותה טפילות גם בהקשרים החברתיים, הרגשיים והרוחניים. הצעד הזה הוא הצעד החשוב ביותר. כי אנחנו איננו תפוחים. אנחנו יכולים לחדש את הקליפה שלנו וליצור שוב מעטפת מושלמת, בכל עת שנחפוץ.

הפוסט לטפל בטפיל, להיפטר מהפטרייה, לנגף את הנגיף- צמחים חוסן וראייה חדשה ישנה הופיע לראשונה ב-healing forest.

זוהי תפיסה שנעוצה בעיקר בעידן הרפואה המודרנית, בה הרפואה עושה נפלאות מבלי שהאדם צריך לעשות דבר. הוא לוקח כדור ולחץ הדם יורד, לוקח מורפיום והכאב נעלם ואפילו מורדם וליבו מוחלף.  וזה מבורך!!!  גם זה חלק מהריפוי. רפואה שלמה כוללת בתוכה גם את המענה המיידי לבעיה אקוטית, ואת זה עושה הרפואה המודרנית באופן מעורר השראה והודיה.

באופן הזה- התפיסה הכמעט מתבקשת היא שהמטרה של הרפואה הוא לתקן את המקולקל. כמו בעל מקצוע לצנרת או לחשמל. זו אולי תפיסה סבירה כשהלב מפסיק לעבוד, אבל בעייתית כשיש מחלה כרונית, שם אין חלקי חילוף או עבודת אינסטלציה שיתאימו לפתרון הבעיה. "רפואת התיקונים" אינה רק פרי "הרפואה הקונבנציונלית", אלא היא לחלוטין נמצאת גם בעולם "הרפואה המשלימה". הנה היא משתקפת בשאלה שאני שומע הרבה פעמים: "מה, אתה מרפא אנשים עם צמחים?" (לא, אני נותן צמחים, אני לא זה שמרפא). וגם בשיח בין מטפלים ששואלים זה את זה בפורומים: "איזה צמח לתת לאישה עם מחזורים לא סדירים?"  (מה זאת אומרת, תלוי מי האישה ומה סיפור המקרה). וגם בפוסטים שמפרסמים (ואני בהחלט חלק מהכלל הזה) על צמח שמרפא בעיה X או Y.

הטיפול המושלם

בעולם בו יש כל כך הרבה כאב, רגשי ופיזי, "רפואת התיקונים" היא להרבה חולים בעידן המודרני הדרך הזמינה והמוכרת לניסיון לפתור מחלות כרוניות כמו פסוריאזיס, אטופיק דרמטיטיס, מגרנות קשות, קרוהן, אסטמה, דלקות מפרקים, אולקוס, אנדומטריוזיס, או הפרעות "עדינות" יותר (כלומר שלא מתבטאות ברמה נמדדת במעבדה) כמו כאבי וסת, מעי רגיז, דיכאון או חרדה. מנסים, אך לא תמיד כל כך בהצלחה, יש לומר.

אז אני שואל: "מהי מחלה?" האם היא משהו שהתקלקל? למה שיתקלקל? נבראנו מושלמים (ואני לא מדבר על מחלות מולדות, שלגביהן יש התייחסות נפרדת). האם הבעיה שצצה לה יום אחד בחיינו היא מקרית? האם המיקום שלה דווקא במקום ספציפי בגוף הוא חסר חשיבות? האם התזמון שלה בחיים ארעי? ומה השאלה החשובה בעינינו: "למה הופיעה המחלה?" או "מה התפקיד של המחלה?"

לכולנו יש את הצורך שיטפלו בנו. נולדנו חסרי ישע, והצורך הזה נענה (או לא נענה במקרים מצערים) כשהיינו תינוקות וילדים, והוא נענה לחלוטין כשהיינו ברחם. זה היה נעים כל כך, והכמיהה לעיטוף הזה עדיין נמצאת בכל אחד מאיתנו. וכך, כשיש לנו בעיה רפואית, היינו רוצים מטפל טוב, ומוכנים להשקיע הרבה אנרגיה, זמן וכסף על מנת לאפשר לו לרפא אותנו. כלומר לפתור את הבעיה.

ואז  צמחי מרפא  מקבלים בראי תפיסתנו את אותו תפקיד של הניתוח או התרופה. הרי "הם בסך הכל אסופה של חומרים פעילים בעלי פעילות פיזולוגית". והם גם עושים את העבודה הזו באופן הזה במקרים מסוימים. נגיד, כשאני נותן פורמולה לשפעת, לשיעול, או מטפל בכוויה או פציעה- אני בהחלט מחובר לתפיסה הזו של "רפואת התיקונים".

"תאמין שאם קלקלת- אתה יכול גם לתקן" (רבי נחמן מברסלב)

המשפט הזה הוא מהות הריפוי. ההבנה שמשהו מקולקל היא מוטעית מיסודה. אבל אם אנחנו כבר חיים באמונה שמשהו מקולקל (שעל זה יגידו אנשי הרוח שאין זו אלא אשליה), אז לפחות יש לקחת אחריות. אם יש כאן משהו שלא כתקנו- אז אני קלקלתי. לא להתבלבל עם אשמה! לקיחת אחריות היא ההיזכרות ביכולת הבחירה. כי אם אני קלקלתי- אז אני יכול גם לתקן. זו חשיבה שכשאינה מובנת- היא מעלה את חמתם של רבים. כי הם מפרשים בטעות שהאמירה מאשימה במחלתם את החפים מפשע כמו חולי סרטן, קל וחומר- ילדים. "מה הם חטאו?" ישאלו מהירי החימה, וזה נורא רגיש, אז אני לא אענה על זה כאן. הכאב שבמחלה ובמוות יכול להיות עצום. רק אומר שלמחלה יש תפקיד, החיים מקודשים, ועל אף קדושתם אנחנו כאן, לא רק על מנת לחיות ולמות. יש משמעות לתיקון שאנחנו עושים כאן, ולא ברמת הגוף בלבד.

אבל כשהמחלה היא כרונית- עבודת הריפוי אינה נעשית על מנת לסלק את המחלה, אלא המחלה היא הטריגר לריפוי, וסילוק המחלה הוא האינדיקציה להגעה לרובד הריפוי. כלומר, אנחנו עובדים על המחלה על מנת להביא לריפוי מהשורש; וסילוק המחלה הוא הדרך של הגוף להגיד שהשינוי קרה מבפנים. שהייתה תנועה, טרנספורמציה או ריפוי (לאו דווקא בהבנה אינטלקטואלית שלה) של אותה אמונה, דפוס, חסימה רגשית, כאב ילדות או נדר שמתגלמים בגוף כמחלה- בגוף שנולד מושלם. כשאני עובד עם בנאדם על ריפוי בעיה פיזית- אין לי את המחשבה: "האם זה רגשי או נפשי?" מבחינתי הכל מגיע מחסימות רגשיות, וכל חסימה רגשית מגיעה מאמונה, והאמונה לא נולדה אתמול, וגם לא אצל המטופל. היא משורשרת דורות אחורה. הזיהוי של אותו כאב (בשיטות כמו המסע, המצפן, מדיטציות הילד הפנימי ועוד…) הוא חלק מהותי של הריפוי.

השילוב של הצמחים בעבודת הריפוי

ואיך קשורים הצמחים? הצמחים יכולים לאפשר ריפוי בכל הרמות: פיזית, אנרגטית רגשית ורוחנית. לדוגמה מטופלת עם מגרנות על רקע הורמונלי. אפשר היה להפציץ אותה בצמחים אנטי-מגרנוטים (בן-חרצית, ורבנה, אשבל א"י ועוד) או מאזנים הורמונלית (שיח אברהם, קוהוש שחור, אנג'ליקה סינית ועוד). ואפילו להגדיל ולראות שבמקרה הזה יהיה חשוב להתייחס גם למכלול הפיזולוגי ולתמוך בפעילות הכבד, האחראי לפירוק שיירי הורמונים ורעלים המתבטאים ביו היתר בכאבי הראש. ועדיין כל אלה הם צמחים שיטפלו בביטוי הפיזי (התוצאה) – וזה לבדו עדיין לא יוצא מגבולות החשיבה של "רפואת התיקונים". לכן ברפואה שלמה יותר אותם צמחים שייבחרו יותאמו גם אנרגטית לאופי של האדם (יבש, לח, קר, חם, חסר, עודף) וייבחרו גם צמחים שיניעו את החסימה האנרגטית שמייצרת את התקיעות בגוף ובמחשבה, וגם צמחים שיאפשרו נינוחות או חיזוק ברמה הרגשית (וויטניה, ולריאן, סקוטלריה סינית, כשותית), ובהחלט גם כאלה שיתמכו בחיבור ברמה הרוחנית ויסייעו להשיל קליפות החוסמות את האדם מהחיבור אל ייעודו ואל נשמתו (צמחים כמו ורבנה, סנטלה, אספרגוס הודי, מרווה משולשת ועוד רבים שאלפי שנים שימשו בתרבויות מסורתיות כצמחים לחיבור אל הרוח ולהקשרים מאגיים). והכל בהתאמה דקדקנית לפי הסיפור שמאחורי המקרה. הסיפור הוא הכל. ההתאמה היא הקשבה לכל רבדי הסיפור.

הצמחים ישתלבו בד בבד עם תהליך הגילוי והתאמת אורחות החיים, ויעניקו גם את הכוח הנדרש לתהליך, ולא פחות חשוב- ייצרו את השינוי הפיזי אשר בעצמו גם מעניק את האמונה, המוטיבציה והכוחות לשאוף לריפוי ולשמר אותו. הם למעשה מגבים בחומר את השינוי שקורה ברוח. אפשר להגיד שהם מזרזים את הביטוי הפיזי לתהליך הרוחי. אבל הם לא תרופה חיצונית- הם חלק מאיתנו כמו המג'דרה שאכלתי אתמול, והיא נמצאת עכשיו בתאי גופי. לכן, הדבר החשוב ביותר בעבודה עם צמחי מרפא היא ההבנה שהצמחים עוזרים למי שעוזר לעצמו. ואז הכל אפשרי. פעמים רבות ראיתי ריפוי מלא במקום בו ספרי הרפואה (גם הקונבנציונלית וגם רפואת הצמחים) לא היו לטובתנו (בלשון המעטה).

לקיחת האחריות, האומץ לשאול ולחפש, ההסכמה להתבונן בחיינו, בכאב, במקורו, בתזמונו ובמקום הופעתו – הם הזרז הטוב ביותר לריפוי שהכרתי. וזה תמיד מפליא אותי מחדש כמה נגישה היא האמת. אף אחד לא מסתיר אותה מאיתנו, רק אנחנו לא מסתכלים. ברגע שאדם מחליט לשאול, אפילו למלא שאלון התבוננות פשוט, התשובות באות בשצף כזה ואמת מתגלה. כמובן שעל מנת ליצור הרמוניה בין הרמות הרוחניות של הריפוי לאלה שמתבטאות בפיזי- חשובה המקצועיות של המטפל, הבנת המקרה, ניתוח נכון של ההקשרים בין הופעת הגורמים השונים, האבחון ובחירת הצמחים המתאימים. לזה, כמו שאני אומר למטופלים, אני דואג. אבל בטנגו הזה של הטיפול- הנוכחות של המטופל וההקשבה וההכוונה של המטפל, ומעל לכול- היכולת האמיצה של המטופל לקחת אחריות על מחלתו- יהיו הפרופלור שדוחף את הריפוי. והריפוי של המטופל הוא גם הריפוי של המטפל. ועל זה גם אני לוקח אחריות, ומלא בהודיה על ההזדמנות להיות חלק מהתהליך שקרה גם אצלי במקביל, בין אם אני מודע לו או לא.

הפוסט ריפוי בין הרוח ובין הגוף עם צמחי מרפא הופיע לראשונה ב-healing forest.

בום!

(ולמען הרגישות שבעניין לא נתייחס כאן לחולים סופניים, אוקיי?)

ואני אומר "ניתן לשינוי" ולא "ניתן לתיקון", כי אין כאן שום דבר מקולקל.

שואלים אותי: "מה, אז אתה מרפא אנשים עם צמחים?"

ואני עונה: "לא, אני נותן את הצמחים. אני לא מרפא אף אחד." ואם העיניים מבקשות עוד הסבר, אני מוסיף: "אני מלקט את הצמחים, מבקש מהם את רפואתם, מחבר את הצמחים הנכונים למטופל לפי מיטב הבנתי וניסיוני (ומשקיע בכך לא מעט זמן, חשיבה וניתוח), והכי חשוב- מתפלל לריפוי ושם כוונה בכל הכנה למטופל, אבל… זה לא אני שמרפא". מזל שלא (-:

ו"יש לך שיקוי פלא לפסוריאזיס?"

אני מסביר כהרגלי על החשיבות בהתאמת הרכב צמחים אישי לכל אדם ולכל מקרה, ושמדובר בתהליך ולא בשיקוי פלא. ובתוכי יודע ששיקוי הפלא הוא סיכוי הפלא. כלומר הסיכוי בו האדם מאמין שקיים לרפא את המחלה- הוא המאפשר את שיקוי הפלא.

ואני אצטט את מירב הראל המופלאה מתוך ספרה: "נפש בריאה בגוף בריא":

"…לכן נשאלת השאלה היכן אתם רוצים להיות? כמו מי אתם רוצים להיות? האם אתם בוחרים להיות המיעוט שמצליח (ונרפא), האם אתם בוחרים להיות סיפור הצלחה? האם עמוק בפנים אתם מאמינים שאתם גם יכולים, בדיוק כמו האחרים שהצליחו? אם התשובה היא כן, אתם מזומנים לקחת אחריות על עצמכם ועל המחלה שלכם ולצאת לדרך."

ברפואה המערבית מתייחסים לכוח הריפוי של האמונה בתור גורם סרק. הוא נקרא "פלסבו", ומנסים לבודד אותו מהמחקר הרפואי כי הוא מפריע למסקנות רציונליות לגבי יעילות התרופה הנחקרת. אבל וואוו, הפלסבו אחראי במחקרים על כ- 1/3 מהריפוי! יש כאלה שאומרים 1/2 מהריפוי! וזה לא רק בתרופות, אלא גם בניתוחים, אפילו בניתוחי לב! … האם צריך להוסיף עוד על יכולתה של האמונה לרפא?

"אבל יש לך ניסיון עם אסטמה של העור?"

אני מסביר ברהיטות על כך שהיו עשרות מקרים, ובהרבה מהם הושגו במלואן מטרות הטיפול, אך לא ניתן להשליך מכך על המקרה שלהם. כל אחד היה מקרה לגופו, ולכל אחד טיפול אחר, הרכב צמחים מתאים, ולכל מטופל יכולת יכולת יישום אחרת של ההמלצות.

ובתוכי מהדהדות שיירות של זיכרונות על כל הפעמים שהרגשתי מראש מתי יושגו מטרות הטיפול במלואן, ומתי בחלקן, ומתי יושגו מתנות הטיפול שאינן בהכרח מטרות הטיפול המקוריות… (ולא תמיד יכולתי לשתף בתחושותיי)

ולא היה לכך קשר לשאלה האם זה אסטמה של העור בת 3 חודשים או דלקת מפרקים בת 20 שנה… וגם לא תמיד נבע מהשאלה אם מדובר על ניסיון שלי של עשרות מקרים קודמים או אם מדובר במקרה ראשון שאני פוגש… כי יש את הדבר הזה שכשאני מזהה אותו בגישת המטופל- אני מזהה שהריפוי זמין וקרוב.

ואולי לא כל מטפל יגדיר זאת כך באזני המטופלים. זה עשוי לעורר תרעומת או חוסר הבנה של הדבר… אבל בשיח המטפלים זה די מקובל וידוע. ואצלי בעבודה המשולבת של צמחים ותהליכי גופנפש זה הוכח מעבר לכל ספק, שאחרי האמונה ביכולת הריפוי, הדבר השני שהכי משפיע על יכולת הריפוי היא הנכונות לקחת אחריות על המחלה. והקבלה של ההנחה: "הגוף יצר את המחלה, הגוף יכול לרפא אותה" (מירב הראל, נפש בריאה בגוף בריא). וכשהמטופל הוא ילד, אז ההורה הוא זה שלוקח את האחריות כמובן.

אם אני ה-מ-ט-פ-ל (!) ועלי מוטלת בלעדית המשימה לרפא- זה מוגבל מאוד… כך לרוב פועלת הדינמיקה ברפואה המערבית, שכוחה ויכולותיה באספקטים מסוימים מכובדים, אך כידוע לכל- באספקטים אחרים גם מוגבלים. לעומת זאת- כשהמטופל מגיע עם נכונות לא רק לשתות את הצמחים, אלא גם להיפתח לשינוי בחייו, הרי שכאן נפתחת דלת סודית לריפוי. להסכים לשינוי יכול להיות ברמה של אורח חיים ותזונה, או להגדיר בתוכו בבהירות את כוונותיו בטיפול (שאינן מנוסחות כ"להיפטר מהמחלה" או "להיות בריא"), להבין את הופעת המחלה בחייו, או לפתח מודעות למקור הכאב. אין חוק אחד. כל אחד זקוק ללקיחת אחריות מסוג אחר, בהתאם לצעדיו בחיים. בכל אופן חשוב לזכור, אנחנו לא בונים רק על לקיחת אחריות. כי הרי צמחי מרפא, כשמם- תפקידם לרפא. אבל המשפט החשוב ביותר שלמדתי בעבודה עם הצמחים הוא ש… הצמחים עוזרים למי שעוזר לעצמו.

ברור שאני מוביל את הטיפול. בונה את התשאול, אוסף את המידע הרלוונטי, מנתח, מאבחן ומרכיב את הרכב הצמחים והתזונה המתאימה.  אז גם אני לוקח אחריות בעצמי על הריפוי. אבל המטופל בחייו עושה חלק חשוב לא פחות, וכנראה שאפילו חשוב יותר…

ישאל המטופל: "איך אמורים לקחת את הצמחים?"

ואני עונה: הכל כתוב על המדבקה, אבל מפרט בכל זאת: "להתחיל במינון X, ולהעלות כך למינון ל- Y, עם מים, על קיבה ריקה, 3 פעמים ביום. ואת זה לפני השינה, ואת זה רק 2 פיפטות על הבוקר. וככה כפות מהחליטה, וככה להשרות בתרמוס", וכו' וכו' וכו'….

ובתוכי זוכר את אותו מטופל שסיפר לי איך הוא מחכה כל היום לצהריים כדי לקחת את הפורמולה, ואיך הוא מרגיש שהיא מרפאת אותו. וכל פעם שהוא בא אליי (מידי שנה, כל פעם בנושא אחר)- הצמחים "מרפאים אותו" מיד.

ואת אותה מטופלת שאוהבת את הצמחים ומלאה בהודיה ליכולתם. וכמה כוונה היא שמה בבקבוק לפני שהיא נותנת לילדיה. ואיך תמיד אצלה קורים כל הקסמים בריפוי…

אז אני מחכה שייבנה האמון; וכאשר בשלה העת, מוסיף עצה על הכוונה ששמים לפני שתיית המנה, על הנשימה, שתפתח בשקיקה את כל המרידאנים של הגוף לקראת הריפוי המגיע אליהם בתוך השיקוי. וכמה הן בסוף אלה שישפיעו יותר מאשר "מ"ל לכאן, מ"ל לשם", קיבה ריקה או קיבה מלאה.

ולפעמים תוהים: "האם צמחים יכולים לשנות קווי אופי?"

לרוב אני עונה: "לא ממש… הם יכולים לעדן קווים מסוימים, להרגיע, לרומם או לחזק רגשית. יכולים להיות רוח גבית בתוך תהליך שינוי שהאדם מוביל, ולתת אנרגיה לשינוי".

אבל אני יודע שאני כמעט אומר את האמת כולה. כי הנה נזכר באותו מקרה של הפעוט החמוד אך המרבה לצעוק ולהתנגד, שחייו וחיי הוריו טבלו בצעקות ובריבים, בייאוש ובחוסר אונים. ועם חשיבה על הילד, הסיפור הנפשי והמשמעות הרוחנית שעומדים מאחורי ההתנהגות- מגיעים הצמחים שיחד עם ההסתכלות הנכונה והעבודה האנרגטית והרגשית הנכונה- מביאים לשינוי הבלתי יאומן. והמצב לא רק משתפר, אלא נפתר.

אז מי מרפא את המחלה?

אני? הצמחים? המטופל? התהליך? האלוהות?

ריקוד משותף של כולנו?

אני הולך בדרך, מכין שיקויי פלא לאנשים שמאמינים בסיכויי פלא ובלקיחת אחריות, ומחזיק בתוכי עבור הריפוי שלי ושל כל מטופל שמגיע- את הידיעה שאין מצב רפואי שאינו ניתן לשינוי. וכל זאת בעזרתם הקסומה, האדמתית או השמימית, של כל התומכים בדבר. ואומר תודה כל יום. כל הזמן.

הפוסט סיכוי הפלא לשיקוי הפלא הופיע לראשונה ב-healing forest.

אז אם נשאל כל רופא מה התפקיד של העלאת חום בגוף בזמן מחלה זיהומית (משפעת ועד דלקת קרום המוח), הוא יעיד שתפקידה ליעל את פעילות מערכת החיסון. בטמפרטורה גבוהה תאי מערכת החיסון מתחלקים מהר יותר, חדירותם דרך הרקמות עולה, ניידותם וקצב תנועתם גובר וכו'… ובאותו זמן (כך יוסיף הרופא), החיידק או הווירוס המחוללים את המחלה ("פתוגן" במילותיו), נתקלים בשינוי קיצוני של תנאי מחייה שמאט ומגביל את פעילותם. הנה 2-0 למערכת החיסון. ובכל זאת, תרופות להורדת חום כגון אקמול עדיין ניתנות על ידי רופאים רבים ל"הקלת תסמיני השפעת". ואם לא היה ברור, אז הנה-חד משמעית: תרופות להורדות חום מאטות את קצב הריפוי ממחלות זיהומיות!

אבל מטרת המאמר היא לא תעמולת נגד אקמול. גם ככה אנחנו בעולם של אמון הולך וגובר בריפוי טבעי, נכון? הרבה אמהות כבר לא נלחצות מחום 39ºC, והחזקות בהן אפילו לא מ- 40ºC; ורבים מהקוראים גם נמנעים ככל הניתן מאקמול. ואלה שלא- מודעים למחיר, אני חושב… ועדיין יש לפנינו קפיצת מדרגה נוספת:

רובכם בטח מכירים מחלת חורף קלה אך מתמשכת. מין שפעת כרונית כזו של שבוע- שבועיים עם חולשה, אולי קצת חום או תחושת חום, נזלת/ליחה/שיעול/צמרמורות, או קצת מכל אחד. זה מעיד על חוסר אנרגיה ויכולת של הגוף להעלות את החום ולהשתמש בחוסן שלו על מנת לנקות את הגוף ממחולל המחלה, לרוב וירוס. זה בעיקר קורה אצל מבוגרים, שגם לא מאפשרים לעצמן להיות חולים, ואז "פורסים את המחלה בתשלומים עם ריבית".

וכבר הגיעו אליי מטופלים שלקחו את הפורמולות הטובות ביותר לשפעת עם כל הסמבוק, האכינציאה, האיסאטיס והמרווה (כולל כמובן גם כאלה שהשתמשו פורמולות שקנו בעבר ממני), ונשארו "חולים-בריאים" ימים ואפילו שבועות. וזה כי למרות "שעל הנייר" הצמחים שהם לקחו הינם ממריצי חיסון או אנטי ויראליים, למעשה הם לא תרמו להגברת החוסן הנובע מחום. ומחלות "מסטיק" (שנמתחות ונמרחות) צריכות חום. וכבר ראיתי שפעת כרונית שנמשכה 3 שבועות-  שעברה לפתע אחרי יום אחד בלבד, רק מעצם שינוי האסטרטגיה להגברת החום. בדיוק ההיפך מהאקמול. אז זה אולי החידוש. כי כשהחום נמוך או גבוה מעט, לא רק שלא מורידים חום… אלא מעלים חום!

אם רוצים לעבוד עם פורמולה שהכינו כבר בשבילכם- אז זו פורמולה שלי שמניסיון היא מאוד מוצלחת למצבים האלה

ובמצב זה אפשר לעשות  גם כמה שינויים פשוטים לעת ימי המחלה (חוץ מוויתור על אקמול).

1. קודם כל מורידים את הצמחים המקררים: הסמבוק, האיסאטיס והמרווה, ובמקרי שפעת מסטיק- גם את האכינציאה.
2. ואז עושים חליטות ומרתחים (כך עושים) של צמחים מחממים כמו: קינמון, ג'ינג'ר, קצח, קורנית, טיון השמש, ומעט פלפלת (פלפל חריף מיובש). הנה פורמולה יעילה למקרים אלה. לצמחים האלה גם פעילות מייזעת. הייזוע בראייה הסינית הינו תהליך המאפשר לגוף ל"סלק את פלישת החיצון", כלומר את גורם המחלה הזיהומית.

   

    

3. נפרדים לשלום ממוצרי חלב, סוכר, קמח לבן מזון מטוגן ומעובד. לפחות עד סוף החורף.
4. נפרדים גם מדברים "בריאים" כמו טופו, אבוקדו, טחינה, עגבניות, מלפפונים (בריאים, בריאים… אבל לא עכשיו)
5. מקדמים בברכה ממרחים כמו פסטו ושמן זית עם זעתר (במקום הממרחים שהשמצתי).
6. מוותרים על פירות, בעיקר על פירות כמו בננות, תפוזים, קלמנטינות. אפשר תפוחים, אם ממש רוצים, עדיף בשעות הבוקר.
7. אוכלים שורשים מבושלים ואפויים. מרק כתום עם בטטות, גזרים, שורשים של פטרוזיליה וסלרי, ירקות שורש בתנור.
8. אוכלים מתובל- הל, ג'ינג'ר, ציפורן, עלי דפנה, כורכום, כמון, פפריקה, שום, בצל וכו'… לתבל בנדיבות ובמידת הטעם הטוב.

   

    

9. לא אוכלים קר. גם לא סלט "בריאות". ואם ממש רוצים Israeli dinner  (לחם, ממרח, ביצה, סלט)- אז להקדים אותה לצהריים, יחד עם התייחסות להערות לגבי איזה ירקות ואיזה ממרח. וארוחת ערב- חמה בלבד, רצוי מרק עם שורשים.
10. הקור נכנס לגוף דרך כפות הרגליים, הכליות והצוואר. דואגים לחימום טוב של האיזורים האלה. גם אם אתם לא חווים שם קור.

עשו ותיראו- מערכת החיסון שלכם תחגוג. וכן, שינוי מהיר ומיידי בהחלט אפשרי. ואחרי שמתחזקים, אם רוצים לחזור לטופו ולאבוקדו- זה אפשרי. אבל אולי תיווכחו שעבורכם- את החורף כדאי להעביר בחימום התזונה לכל אורכו.

ואם אתם מכירים את עצמכם כחולים קבוע בחורף בשפעת מסטיק- מומלת להחזיק כבר מראש את הפורמולה המדוברת, כדי להתחיל מוקדם ככל האפשר. גם למנוע ימי סבל מיוצרים, וגם לייעל עוד יותר את עבודת החימום לפני שהקור מתיישב לו…

הפוסט אש הריפוי: 10 כללים לטיפול ב"שפעת מסטיק" (מחלת חורף נמתחת ונמרחת) הופיע לראשונה ב-healing forest.

אוכל = דלק +שמן מנוע + עוד כמה תוספים לשיפור הביצועים…

אבל זה לא נכון. ואיפה זה ברור לנו (וגם מוכח מדעית)- כשאנחנו מסתכלים על ההנקה ומשמעותה לחיי התינוק. כבר הוכח שהנקה מעניקה מעבר לחומרי ההזנה גם נוגדנים, מחזקת את מערכת החיסון, מונעת אלרגיות, משפיעה הורמונלית (למשל ע"י ההורמון פרולקטין שמשרה רוגע על התינוק), ובעיקר בעלת משמעות רגשית מעצם החיבור בין האם לתינוק שמייצר קירבה, ביטחון, חום ומגע. מופלאה היא גם הדינמיות של חלב האם, כאשר הרכב החלב עצמו משתנה בהתאם לצרכיו והתפתחותו של התינוק (מצד שני- אין זה מפתיע, שהרי הדינמיות היא יסודם של כל החיים).

אז תגידו: "אוקיי, הרפואה המדעית היא קצת מקובעת, אבל התפיסות של ה"רפואה המשלימה" משלימות את התמונה. אולם,  למעשה התפיסה המדעית-חומרית חולשת גם בגישות טיפוליות רבות של הרפואה הטבעית או המשלימה. תזונה נכנסה לתובנות המדעיות של האדם ככלי מוכח לשיפור הבריאות. מכיוון שאנחנו רוקדים על פי חלילו של מדע חומרי שחוקר פרמטרים מדידים (כלומר דברים שניתן למדוד), אז כמובן שהמסקנה היא שיש מאכלים טובים (כלומר הפחיתו תחלואה או שיפרו איכות חיים בניסויים) ויש מאכלים רעים (שעשו ההפך).

יש אמירה ידועה ש"מאכל" זה ראשי תיבות של: "מה, איך, כמה ולמה", כלומר משמעות האוכל ניתנת על ידי מהותו, אופן אכילתו, הכמות שנאכלה והכוונה שבאכילה. אפשר להגיד שבהנחיות התזוניתיות של הרפואה הטבעית השלטת והנפוצה- אנחנו בעיקר מתמקדים ב"מה". אז אנחנו מידיינים על איזו תזונה היא הבריאה ביותר, מיהו הסופר-הפוד הנחשק, ומה לאכול כדי להיות עוד יותר בריא ועוד יותר בריא. זה הרי "הכל שאלה כימית".

עכשיו, כן… ברור. תזונה מלאה, מאוזנת, מסודרת, מגוונת, טרייה, אורגנית ונטולת רכיבים תעשייתיים היא רכיב שבהחלט מקדם בריאות. אבל זה רק רגל אחת של השולחן בעל ארבע הרגליים. נניח שהנטורופתית המליצה על ארוחת צהריים קינואה, עדשים וסלט עם ירקות אורגנים בחמישה צבעים. ונניח שאתם המטופל ומילאתם אחר ההוראות כי אתם רוצים להיות בריאים, להפחית כולסטרול, למנוע סכרת ואולי אפילו להרזות (כי שמעתם שמה שבריא- מרזה). אז רצתם לאוטו מהישיבה והוצאתם את הקופסה עם האוכל, ותוך כדי נהיגה אכלתם (כי מיהרתם לפגישה חשובה). בדרך כמובן צלצל הטלפון ללא הפסקה, עניתם תוך כדי שאתם לועסים בחופזה בהפסקות שהתאפשרו בין השיחות. אחת השיחות נורא הכעיסה אתכם וכבר התחילה מריבה קולנית שהעלתה את חמתכם. בערב פתאום יופיע לו איזה שלשול, ואתם תגידו שחטפתם איזה וירוס, אולי שהעדשים לא היו לכם טובים.

לעומת זאת, יכול להיות שלא קראתם או לא התחברתם לכל המאמרים העדכניים והדעות בתחום התזונה. אז יש לכם פיתה לבנה עם פלאפל וציפס ועוגת שוקולד לקינוח. אבל אתם לא אוכלים אותם לבד. לידכם יש בני משפחה אהובים או כמה מחבריכם הטובים ביותר. את הארוחה המשותפת אתם אוכלים בחיק הטבע, או אפילו פשוט בחצר תחת קרניה החמימות של שמש מרץ לאחר כמה ימי גשם. יש אהבה באוויר, ורגע לפני שפצחתם בסעודתכם- עצרתם רגע. הודיתם לאמא אדמה על שפע המזון שלפניכם. הודיתם על היותכם בעלי זכות בעולם שמזונכם זמין ונגיש בכל עת. הודיתם על המים הזכים,על השמש שנתנה את כוח החיים לצמחים שבנדיבותם חלקו אותו אתכם, ולא שכחו לעבד אותו באופן שגם יהיה מזין וגם יהיה טעים. עצמתם עיניים והרגשתם את הטעמים הראשונים של הביס הראשון, ונאנחתם: "אההה, טעים!". סיימתם את הארוחה קצת לפני שהתמלאתם, אבל נשארתם לשבת כמה זמן אחרי שהסתיימה הארוחה. למחרת בבוקר פתחתם את היום בקקי מהאגדות. (:

אז איזו ארוחה הייתה טובה יותר לגוף? הקינואה או הפיתה הלבנה…?

אם כך… מהם 3 הדברים שהופכים ארוחה לבריאה ולטעימה? (כן, כן- יש עוד דברים, להכין את האוכל באהבה וכו'… אבל זה כבר מוכר דיו)

לאכול בחיק הטבע או פשוט באוויר הפתוח (אפילו לפתוח חלון יעשה הבדל משמעותי).

לאכול ארוחות משותפות באווירה נעימה

להגיד תודה על האוכל.

כי לא רק מולקולות החומר מזינות את גופכם בשעת האוכל, הן רק אלה שהמדע יודע למדוד. היו מודעים לאנרגיה שלכם וסביבכם בזמן הארוחה, ודעו לשנות אותה כשמגיעה העת לסעוד את נפשותיכם.

אז זה לא מוכח מדעית, אבל… חוש הטעם שלכם (שהוא כלי התקשורת שלכם עם מערכת העיכול וצרכי הגוף) יספר לכם שהארוחה הזו הייתה לכם טובה מעין כמותה.

וציטוט לסיום מאת ניקולה טסלה, הפיסיקאי הדגול:

If you want to find the secrets of the universe, think in terms of"

energy, frequency and vibration."

הפוסט 3 דברים שהופכים ארוחה לבריאה יותר ולטעימה יותר (חובה בכל ספר מתכונים) הופיע לראשונה ב-healing forest.

אולם, במקביל לכך שמחלות זיהומיות קטלניות החלו מתמעטות בעולם המודרני, מחלות כרוניות- דלקתיות, אלרגניות או אוטו-אימוניות החלו מופיעות בהמוניהן. אחת המחלות האלרגניות הנפוצות היא אסטמה. וזו דוגמה מוחשית להתבונן בנקודה מעניינת; מכיוון שכמו מחלות כרוניות רבות- אסטמה נמצאה כנפוצה הרבה יותר בעולם המערבי, כאשר הסיכוי לחלות בה הולך ופוחת ככל שנחשפים ובאים במגע עם יותר ילדים (במעון, במשפחה, בחצר וכו'). לפיכך, המחקרים הרבים בנושא מצאו שדווקא ההיגיינה בה אנו חיים בעולם המערבי היא שגורמת לעלייה בשכיחות המחלה. הדבר ידוע ורשום בעולם הרפואה כ"תאוריית ההיגיינה".

אם ננסה להבין את זה בצורה ציורית או אינטואיטיבית, כתינוקות קיבלנו מערכת חיסון שתפקידה להתוודע ולהכיר את הסביבה החיצונית ולתת מענה כנגד חדירה של מזהמים. כשאלה אינם בנמצא, מערכת החיסון קצת מבולבלת. היא "התכוננה" למשהו אחר. התגובה האלרגית, שהיא תגובה חיסונית עודפת היא כמו תגובה למשהו שאינו קיים. הגוף נוהג כאילו חדר מזהם למערכת הנשימה, כשלמעשה הוא "עובד על ריק".

אז מה עכשיו עושים? זורקים את כל הרהיטים החדשים ואוספים ג'אנק מהזבל, מוציאים את הריצוף ועושים על הקירות טיח בוץ?

בואו לא נחזור לתנועת המטוטלת… וננסה לשאוף לאיזון.

אני רוצה להציג לכם עובדה מדעית שלמדתי אודותיה לעומק בקורסי מיקורביולוגיה סביבתית בתואר הראשון. האדמה שעליה אנחנו הולכים היא מצע אינסופי לגידול חיידקים. ואנחנו מדברים כאן על כמה מאות מילוני חיידקים לכל גרם חול!  (קישור למאמר מדעי עם כל המדידות). החיידקים האלה הם אלה שמניעים את רוב רובה של הכימיה האחראית למצאי המינרלים, החומר האורגני, למיחזור ולמחזוריות של חומרים אלה ולאינטראקציה שלהם עם האטמוספירה. החיידקים הם הישות החיה של אמא אדמה! מכירים את ריח הגשם הראשון? כמה פסטורלי ורומנטי… נכון? הידעתם שריח זה הוא התעוררותם של חיידקי הקרקע לחיים הנובעת מעצם הרטבת האדמה?

בקיצור חברים, לנסות להיות סטרילי בעולם זה כמו להיוולד כדג ולנסות להישאר יבש!

עכשיו שאלה: מה יקרה אם לא תשטפו ידיים לפני האוכל, ומה יקרה אם גם ילדיכם יוותרו על מנהג זה? (כמובן כאשר שטפתם אותם באופן קבוע אחרי השירותים). האם אתם מצפים שתתעוררו למחרת מקיאים ומשלשלים? האם אתם סבורים שילדים שכן נוהגים לשטוף ידיים לפני האוכל לא "תופסים וירוס בטן", בעוד שילדים שאינם שוטפים חולים במחלות בטן על ימין ועל שמאל? מה יקרה אם תיתנו לתינוקות לאכול חול ולהכניס כל דבר שאיננו סכנה מידית לגופם? כן, אפילו את הדברים שמעוררים סלידה מסוימת כמו הכפכפים שלכם או את הצימוק הישן ומצופה האבק שנפל לכם לפני שבוע במטבח ולא מצאתם.. האם אתם מאמינים שבכך אתם חוטאים לתפקידכם המגן כהורים?

אם אתם מרגישים שהשאלות הללו מפעילות אתכם, זה לגמרי מובן ולגיטימי. הן מערערות את תפיסות החיים הנורמטיביות בחברתנו. עם זאת, אם תוכלו להיאזר באומץ ובשאיפה לפעול מתוך ראייה מפוקחת של המציאות, אולי תסכימו להתבונן ולבחון את הדברים האלה. אז תוכלו ליהנות מאותו חיזוק חיסון טבעי, טבעי יותר מאותו צמח מהולל, תוסף ויטמין C ואבץ או פורמולת הפטנט שלי לחיזוק מערכת החיסון. חיזוק חיסון שבא מהקשר הטבעי של אדם אל סביבתו, לפי המתכונת "המיושנת" של מערכת החיסון. כי אנחנו אולי מרגישים מודרניים ונאורים, אבל למערכת החיסון יש מושגים שונים לגבי משמעות הדבר.

ולסיום אנקדוטלי, אתם יודעים מהו אחד מחיידקי הקרקע הנפוצים? חיידק הטטנוס! אבל בשונה מחתך עמוק- כניסתו של החיידק דרך מערכת העיכול אינה מעוררת מחלה, מאחר ואלה אינם תנאים בהם החיידק פעיל. יחד עם זאת, עדיין יש בה בכדי להכיר את החיידק למערכת החיסון. ובכן, התינוקות יודעים מה עליהם לעשות בעולם. הם לומדים לזחול וללכת, לדבר ולאכול בלי שנצטרך להדריך אותם. לכן, הם גם יודעים שעליהם להיחשף לרכיבי החיים של האדמה, כדי שגופם יסתגל לסביבת החיים אליה נולדו. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הרבה על העולם, אבל קצת ענווה לא תזיק לנו. הבה נסתכל על התינוקות ונלמד איך פועל גוף האדם בחיווט המקורי שלו.

הפוסט בנייה טבעית של מערכת החיסון, לפני צמחים, לפני תזונה, לפני הכל. הופיע לראשונה ב-healing forest.

אז הולכים לרופאים, שמספרים על גנים שעברו בתורשה, מערכת חיסון ש"השתגעה" ותוקפת את עצמה, מעיים "חלשים" ורגישים (וכבר שמעתי גם "מערכת עיכול דפוקה"), רגישות מוגברת של מערכת החיסון, אלרגיה ספציפית לקרדית האבק/פריחת הזית/כותלית יהודה/אקליפטוס, ועוד…

כי, רגע! נבראנו מושלמים, רואים, שומעים, הדם זורם, הלב פועם, נושמים כל שנייה מחיינו, מעכלים, משתינים, מתרבים, ומקיימים מורכבות תאית מולקולרית שרק להתחיל לגעת ולחשוף את רזיה מייצר סחרור מרוב גאונות (כמובן שיש "מומים" מולדים וגם להם יש דרך אחרת להסתכל מאשר פשוט פגם). מערכת החיסון שלנו העשויה בגאונות, יודעת להמציא ולאלתר נוגדנים חדשים לווירוסים שעוד לא היו קיימים כשהמאסטר שלה- הגוף עליו היא שומרת- נולד. אז למה לעזאזל שהיא תמשיך לתקוף איזה קרום סינובי סביב המפרק ותיצור מחלה אוטו-אימונית הקרויה דלקת מפרקים ראומטית, או תתקוף את חיידק הסטפילוקוק שיש לכולנו על העור ותיצור אטופיק דרמטיטיס (אסטמה של העור). מה, היא לא מקבלת סימנים? הרי מידת הדיוק שלה, התגובתיות וההיענות הן כל כך מושלמות בכל הקשר אחר…

לחיות למען הדברים הנעלים בחיינו. האוצרות שאין להם תחליף. בשלב זה, רוב ההורים שבינינו יזדהו עם האוצר הגדול שלהם: הילדים. אחרים עם הכלב, אחיהם או הוריהם… אבל אפילו הם (הילדים, הכלב, האחים) הם רק תזכורת לכך שהדבר הנעלה ביותר בחיינו הוא האהבה. וכי אנו לא כאן כדי לצבור תארים, כסף, נכסים וכבוד.

להיות בריא לשם האהבה, לשם ההגשמה, לשם הריפוי העמוק, האמת, השליחות, הגדילה, ההתפתחות ועבודת האור שבאנו לעשות בחיים האלה.

הפוסט הדרך לריפוי מחלות כרוניות הופיע לראשונה ב-healing forest.

מטופל אחד מגיע לקליניקה עם רשימת סימפטומים ומחלות רקע, מקבל לצורך העניין פורמולת צמחים (או בתחומים אחרים: דיקור, תזונה, רמדי). אחרי שבועיים- הרשימה "נמחקה"- הכל "נפתר".

מטופל אחר מגיע עם בעיה פשוטה, שהמטפל מכיר מניסיונו, ובידיו הכלים לעזור. ואילו הפעם מנסים כיוון אחד, משפרים לכיוון אחר, בודקים כיוון חדש, אבל "העסק לא זז".

מה ההבדל בין שני אלה. התשובה הראשונה שעולה אוטומטית היא שהאבחנה או הטיפול הנבחר לא היו מדויקים במקרה השני. אחר כך תעלה מחשבה האם המינונים היו מספיקים, ואולי שיטות המיצוי או איכות הצמחים. גם יהיה נכון לסבור שהרגישויות השונות של מטופלים קובעות את תגובתם לטיפול. כל אלה שייכים לרובד של תשובות רלוונטיות מאוד שיש לתת עליהן את הדעת. אבל במקביל קיים רובד נוסף.

אחד הדברים שלמדתי מהר מאוד במקצועי זה שמטופלים הנוטים לה"הצלחות" בטיפול הם אלה בהם מתגלה אמון מלא בטיפול. ואז גם נחווית התמסרות לתהליך, וסבלנות כשצריך. ואילו כאשר מתגלה בקרב מטופלים הספקנות (ואני לא מדבר כאן על הספק הבריא) המצב יותר מורכב. הספקנות מתבטאת בבדיקה קפדנית של מהלך הטיפול, של שמות הצמחים, בשאלות להבנת המנגנונים, בשאלות חוזרות על ניסיון המטפל בתחום, בחוסר השלמה עם המחיר הכלכלי של הטיפול ובהיענות נמוכה לטיפול. אם בשלב זה נשמע כאילו המטופלים הספקנים אחראים למצבם בלעדית- אז כמובן שלא כך הדבר. זה באותה מידה גם אחריות המטפל.

הדימוי שלי הוא שהאמון סולל  דרך לטיפול להתקבל. הוא פותח ערוץ של ריפוי. הוא מכין את הגוף לכך שמה שהוא מקבל עכשיו זה משהו טוב. האמון מאפשר לגוף לתת לצמחים הנכנסים לגופינו לעשות את העבודה. מי שרואה את הצמחים כאוסף של חומרים פעילים יתקשה לקבל את האמירה הזו. אבל כל מי שרואה בצמח ישות שלמה שיש בה כוחות חיים- יבין היטב למה כשאדם נוטל צמחים במצב של ספקנות- נמנע משהו במפגש (מפגש אדם-צמח), והוא מוגבל יותר. יתרה מכך, לפעמים רואים שבמצבים בהם ישנו קושי לסמוך על הטיפול מופיעה תגובה לא רצויה כלשהי מהטיפול, כלומר תופעות לוואי. ותופעות הלוואי האלה הן לרוב לא התופעות הקלאסיות שכתובות בספרות ובניסיון הקליני עם הצמחים. הן תגובה ספציפית של המטופל.

בראייה מערבית יקראו לראשון- אפקט הפלאסבו, ולשני- אפקט הנוסבו (פלאסבו שלילי). איכשהו התקבע ברפואה המודרנית לנסות למזער אותו, לבטל אותו. הוא מפריע לסטטיסטיקה. הוא מפריע לפרוטוקול! אבל העובדה שבאחוזים כל כך גבוהים עצם המחשבה של המטופל מרפאת את המחלה, משנה את הפעילות הפיזיולוגית של הגוף שלו, מייצרת מציאות גופנית אחרת- זה לא מעניין חוקרים. איך זה שכשמופיע למול נגד עיניי החוקרים הדבר הכי מדהים שיש בריפוי, הם מתעלמים מזה? במקום לחקור איך אפשר להעלות את אפקט הפלאסבו- מנסים להוריד אותו. וזה בגלל שהתפיסה הרווחת היא שזה לא ריפוי באמת. מי אמר? בהדמיות ובבדיקות זה דווקא מורגש באותה ויזואליות ופיסיות כמו הריפוי ה"אמיתי".

אם נפתח את ההסתכלות מטיפול לחיים בכלל, אז שיעור באמון הוא בעיניי אחד השיעורים שכולנו מאותגרים בו בעולם המודרני. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל. אם אנחנו לא מבינים אנחנו רוצים תשובות עכשיו. אנחנו רוצים לשלוט בכל דבר (רפואי, טכנולוגי, כלכלי, ביטוח וכו') ואם זה לא מצליח אנחנו חושבים שאנחנו צריכים רק להמשיך יותר במרץ. התרגול של לסמוך על כך שהדברים ייעשו על הצד הטוב ביותר דורש עבודה אינסופית על האמונות הפנימיות והחברתיות שלנו, וזה לא דבר פשוט. התחנכנו על ברכי המדע, רובינו על תפיסה חילונית. תפיסה ש…מה לעשות… עושה חיים קשים לאדם. הכל עליו, הכל באחריותו, האדם צריך לתפור לעצמו את כל הפרטים, כי אחרת הכל יתחרבש. אני בעצמי קונטרול פריק דרך אגב, שלא יעלה הספק שאני בביקורת על הז'אנר. ואני גם בשיעור נהדר שלעולם לא נגמר, לעשות את שלי, לשחרר ולהאמין שהשאר יסתדר. להתנקות מהתוכנות ומהזכרונות שאני כופה על המציאות, ומקבל לכך השראה מילדי התינוק שבאמון מלא זוכה ללא מאמץ בכל מה שלו הוא זקוק.

זו יכול להיות גישה מעניינת למטופל, לא? להגיד "אני עשיתי את שלי (בחרתי טיפול, בחרתי מטפל, אני משקיע כסף, זמן ומחשבה וכו'). אני משחרר. לא מחזיק חשש, לא מחזיק אפילו ציפיה. מאמין בטיפול שיביא ריפוי". ואני מדגיש בטיפול, כי זה העיקר. זה אפילו יותר חשוב מאשר האמון במטפל. האמון במטפל יכול בהחלט להיגזר מהאמון בטיפול, אבל לא להיפך. האמון בטיפול לא קשור לכמה מטופלים עם אותה בעיה היו קודם למטפל, הוא קשור לשאלה האם אנחנו סומכים על הבחירה שלנו מראש. זה בעצם האמון בעצמנו!

ולמטפל יש את הדרכים שלו לשפר את האמון. הנפוץ ביותר הוא הרחבת הידע והכלים הטיפוליים. מייצר הרצון ללמוד ולדעת עוד. אני אישית די מכור לזה…  אין ספק שזה מעלה למטפלים את האמון בעצמם, וזה עונה על הצורך האנושי של המטופל בתוקף ברור ליכולותיו של המטפל. זה אולי נשמע קצת עקום, אבל כשמטפל מתחיל "לתפוס מעצמו"- הטיפול שלו טוב יותר. האמון שלו גם נמצא שם במערכת ומשפיע על האמון של המטופל. וזה לא יהיה הזוי לחשוב שמטפלים מלאי ניסיון ישיגו טוב יותר את מטרות הטיפול, לא רק הודות לידע ולניסיון, אלא גם הודות לאמון שהם יוצרים במטופל ובעצמם על  סמך אותו הידע והניסיון.

דרכים נוספות למטפל כוללות כמובן עבודה על האמון של עצמו בייעוד, ועל כך שמי שמגיע לקליניקה יש לו ריפוי לקבל ולתרום, בין אם מטרות הטיפול הושגו כפי שתוכנן, ובין אם לאו. זו לא גישה מאוד מקובלת בקרב עמיתיי למקצוע. רפואת הצמחים היום נוטה להיות פחות רוחנית ויותר מדעית.

דרך נוספת היא עבודה משותפת עם המטופל על סוגיית האמון בטיפול. כשהאפשרות לשקף את זה למטופל, מחייבת בדיקה האם אין המטפל פועל מתוך שיפוטיות אשר עשויה להתעורר מעצם ההבנה שיושב מולך אדם שלא נותן בך אמון.

כל מה שהמאמר הזה בא להגיד, אסכם כעת בשלוש מילים: אמון יוצר ריפוי! ולמי מכם שרוצה לשמוע את כל ההסבר המדעי לאיך הוא עושה את זה

הפוסט הרכיב הסודי בטיפול שמרחיב את השער לריפוי- עצות למטפל ולמטופל הופיע לראשונה ב-healing forest.

אבל יש רפואת עצים אחת גבוהה יותר ומעמיקה יותר. אפשר להתחבר אליה עם דימיון קל: דמיינו עצמכם בשדה רחב מתפרש על פני גבעות ועמקים. ואז אתם עוצמים עיניים לרגע; וכשאתם פותחים, אותו שטח בדיוק מתכסה עצים ממגוון סוגים, גדלים וגילאים- יער טבעי. ואתם חווים את השינוי בגופכם ובלבכם: ראשית, השמש לא מכה בראשכם ומסנוורת את עיניכם. אבל אתם גם מרגישים מכונסים יותר, אסופים יותר, מחוברים יותר לאדמה ופחות לאופק. מרגישים אולי קצת יותר מסתורין (ואפילו פחד קל, אם לא רגילים); ומצד שני ניראה פתאום הרבה יותר הגיוני לשבת בנינוחות על האדמה, אולי להדליק את האש ולהעביר ערב בחברת חברים. זוהי טעימה מרפואת העצים, שאני מניח כי לפחות במידה מסוימת, לרובינו החושים והדמיון בהחלט מזהים את התיאור כדבר מוכר.

אז מה זה הריפוי הזה? בעצם, יש לאפקט הזה שורשים עמוקים, תרתי משמע. מבחינה מדעית, הרי שהעץ קולט אנרגיית אור מן השמש, ובעזרת פיגמנטים כמו כלורופיל ואחרים ממיר אותה לאנרגיה כימית המשמשת אותו לבניית סוכרים. פטוטסינתיזה… זה ההבדל בין הצמחים (או ה"יצרנים" כמונח המדעי-אקולוגי) לבין בעלי החיים (או ה"צרכנים" כמונח המדעי-אקולוגי). בהמשך- כמו גם כל בעלי החיים והאורגניזמים על פני הפלנטה, מהסוכרים הוא מייצר בעזרת אנזימים ומסלולים ביוכימיים מורכבים את כל חלקיו ורכיביו (בנייה או אנאבוליזם), או "שורף" בתהליך הנשימה התאית לייצור אנרגיה זמינה לכל תא (פירוק או קטבוליזם).

פוטוסיתיזה הינה המקור הבלעדי כמעט לחמצן באטמוספירה; ולכן כריתת יערות הגשם הפכה לנושא מאיים כל כך. הלימודים של כל אלה עם כל הפירוט, ההרחבה והעמקה לאורך מסלול אקדמי רב שנים. היו בהחלט מרתקים ומעוררי השראה. אך במדע "הטהור" (=המדע היבש) זה הותיר את העצים, האצות והצמחים כ"בסיס פירמידת המזון", תפקיד אקולוגי חשוב ותו לא… אבל מאז עשיתי מסלולי לימודים א-אקדמיים מרתקים עוד יותר (שומרי הגן, צמחי מרפא, ושנים של תרגול ביער עם הילדים בחוג או לבד בליקוט ובהשראה). ועכשיו אני מזמין אתכם להסכים לשמוע פרשנות אחרת על בסיס אותה הבנה מדעית. וכל מה שאני כותב כאן שאינו תובנה רוחנית- הינו הסכמה מדעית טריוויאלית. אך כל מה שהוא בגדר תובנה רוחנית, אינו תובנה שהיא נחלתי שלי בלבד, אלא גם מופיע בתובנות אנשי טבע ורוח ברחבי תבל.

ובכן, אור השמש המגיע אל כדור הארץ הוא מקור החיים. כל מה שאנחנו אוכלים, בין אם אנחנו טבעוניים או פליאוליתיים- מקורו באור השמש. כל אש שאנחנו מבעירים- מקורה בשמש, שהרי העצים, הנפט ותוצריו הם כולם ריכוז חומרי דחוס של אותה אנרגיית אור המגיעה מהשמש (נפט הוא שריד ליערות טרופיים עתיקים). כך, כמעט כל האנרגיה שמשמשת את האדם מקורה בשמש, אפילו טורבינות רוח או גלים (השמש היא המניעה את הרוח, הרוח היא המניעה את הגלים). אפילו גלגל במורד המפל- כי הרי אנרגיית השמש היא זו שהעלתה את המים לגובה מלכתחילה. ולכן נאמר יש רק אש אחת! כי כל אש היא למעשה הצתה מחדש, שימוש מחודש במאגרים של אור השמש שנשמר בחומר!

אז אור השמש הוא מקור החיים! (כמובן שגם מים, אדמה ואוויר), אבל אנחנו לא יכולים להכיל אותו. אפילו עם כובע טרקים מקצועי וביגוד חוסם קרינה, אוורירי ונושם, אחרי שעה בשמש יולי- אנחנו סחוטים. ואפילו אם נצטנן במי הים- אנחנו חוזרים מותשים מחשיפה ממושכת לשמש. אור השמש מזין אותנו רק במידת חשיפה סבירה (ויטמין D, איזון רמות סרוטונין ובכלל- שמחת חיים), אבל אנחנו לא בנויים לעמוד בו, ואנחנו לא אמורים להכיל אותו לאורך זמן. יש מי שזהו תפקידו על האדמה הזו- אלו העצים. "ברוש לבדו איתן, לו רק אוכל ואלמד את דרכו של עץ אחד."

עכשיו אם אתם אתאיסטיים מטבעכם- אתם אולי תתקשו להסכים לכך שהאור הזה הוא אור הבורא (אלוהים, רוח גדולה, הווייה, בריאה גדולה, תבונה אלוהית, כוח עליון, האור הגדול, האחד, האחדות… קראו לזה איך שאתם רוצים). זהו אור מקיים חיים שמוקרן לעברינו בדיוק במידה הנכונה כדי שיתאפשרו החיים, ולא ההפך (כמו שיגיד המדע "הטהור"- שהתפתחו חיים על פני כדור הארץ באופן שיתאים למידת השמש הקיימת).

הופה! הפלתי פצצה?? אז אם איבדתי אתכם כאן- להתראווווות… או שאולי חכו רגע! ובדקו אם יש פתח צר דרכו תוכלו לבחון עוד את הדברים. זה שווה. זהו פרי מחקר דקדקני, לא פחות מהמחקר המדעי שערכתי בתואר השני- אשר יושב מאז באיזו מגירה בבוידעם. אני לא בנאדם דתי. רק מתבונן בטבע ובעצמי. האש היער והילדים לימדו אותי יותר מ-6 שנים באקדמיה. 6 שנים אני ביער עם הילדים, 6 שנים מלקט את צמחי המרפא ומטפל במגוון מחלות. ואלו הן תובנות משמעותיות הרבה יותר מזו שהקנתה לי האקדמיה.

אז אנחנו לא יכולים להכיל את אור האלוהים הזה באופן ישיר, אבל מי כן יכול? נכון- העצים! (וכמובן כל הצמחים והאצות). לכן התפקיד של העצים (והצמחים והאצות) בפלנטה הזו- להוריד את האור לאדמה, ולהפוך אותו לאנרגיה דחוסה הקרויה בפי המדע הישן -חומר, באופן שיתר תצורות החיים יוכלו להכיל זאת ולהתקיים ממנו. במדע החדש, דרך אגב, זה המבוסס על פיסיקת הקוונטים- גם החומר הוא סוג של אנרגיה.

בקיצור חברים, עצים הם ישויות אור!!! זהו תפקידם בבריאה האלוהית.

ולא בכך הסתפק הבורא כשנתן לעצים את תפקידם. שהרי אז העץ גם מעלה מים מעומק האדמה ומוציא אותם לאוויר כלחות בתהליך הנקרא דיות או טרנספירציה (וזו הסיבה לכך שקריר יותר בקרבת פרדסים, מטעים ויערות). לחות זו קשורה בעצמה למשטר הגשמים- ולכן עצים מעודדים גשם ומגבירים משקעים באזורם. כמובן שבתהליך העלאת המים גם מסופקים מים לבעלי החיים הניזונים מעלי העץ ומפרותיו (וכך חיות צמחוניות רבות יכולות לחיות ללא מים בכלל).

אז נסכם רגע- יש לנו "המצאה" שעובדת על אנרגיה סולארית, היא מספקת מזון, מחסה, כלים ומרפא, מעלה את זמינות המים באיזור, מפחיתה ריכוז של גזי חממה ואחראית כמעט בלעדית על נוכחות החמצן באוויר. גאונות! וכל המידע המופלא הזה והרכיבים הדרושים להגשמתו בעולם "כתוב" בזרע שגודלו נע בין גרגר חול לגלעין אבוקדו. אבל זה כבר קסם אחר.

האינדיאנים ועמים אחרים היו מודעים לעליונות הרוחנית הזו של העצים וכינו אותם האנשים העומדים (Standing men), וגם בספר דברים נכתב: "לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן–כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". חכמי הטאואיזם הסיני הבחינו שלעץ היכולת הטרנספורמטיבית המופלאה להמיר לא רק CO2 לחמצן, ואנרגיית אור לחומר, אלא גם אנרגיה שלילית לאנרגיה חיובית (ולא צריך את הטאו שיגיד לכם, אתם כבר הגעתם למסקנה הזו בשהותכם ביער או בדמיון של המעבר מהשדה ליער). רק שחכמי טאו פיתחו טכניקות של ממש לעבודה ריפוי באמצעות האנרגיה של העצים.

לכאורה, כשנביט בעץ- נראה משהו די קווי. אך העץ הוא "המצאה" שלא רק מעלה מים מהאדמה אלא גם מנקזת מים אל השורשים, וככזו- השורשים משתרעים באופן בולט בעיקר אל עבר גבולות נוף העץ- בדיוק היכן שמסתיימים הענפים וזולגות מרבית טיפות הגשם שזרמו לאורך הענף. אפשר לראות שכשאנחנו באים תחת צילו של עץ, אנחנו  למעשה נכנסים אל תוך מרחב כדורי שמעלה מים מתחתית הכדור החוצה אל המעטפת, ובו זמנית אוסף אנרגיה מהמעטפת אל התחתית.

לפיכך, כשאנחנו באים תחת עץ- אנחנו באים אל תוך כדור שהוא ישות אור ומים, ומיד אנחנו מושפעים מהתנועה האנרגטית הזו. אותה תנועה אנרגטית היא ישות שנועדנו לחיות לצידה. לא כביקור חטף וארעי, ובטח לא בשומר מסך של יער על הדסקטופ. ושאני אומר נועדנו אני לא מתכוון לערכים, אלא לאיך עברו על המין האנושי 99.999% משנותיו על הכדור. האדם תמיד חי לצד המים, ולצד המים תמיד חיו העצים. זהו קשר עתיק בין שתי צורות חיים מופלאות רוחנית ופיזיולוגית. כמו ברית סימביוטית שנכרתה בימי קדם, לפני עידן ועידנים. והרבה מהריפוי, בין אם זה פסוריאזיס, אסטמה, מיגרנות, כאב וסת או whatever יכול להתחיל בהקשבה לברית הזו והתאמת החיים כך שהקשר הזה יתקיים בחיינו, ויתקיים לעתים קרובות.

הפוסט עצי מרפא מופלאים הופיע לראשונה ב-healing forest.