הרכיב הסודי בטיפול שמרחיב את השער לריפוי- עצות למטפל ולמטופל

הקדמה: הפוסט הזה עשוי לעצבן מחד ועשוי מאידך לעורר עניין וסקרנות, והכוונה היא גם בקרב מטפלים וגם בקרב מטופלים (תיכף תבינו למה). אבל אני מרגיש שהוא נושא תובנה חשובה… לפחות לגבי.

מטופל אחד מגיע לקליניקה עם רשימת סימפטומים ומחלות רקע, מקבל לצורך העניין פורמולת צמחים (או בתחומים אחרים: דיקור, תזונה, רמדי). אחרי שבועיים- הרשימה "נמחקה"- הכל "נפתר".

מטופל אחר מגיע עם בעיה פשוטה, שהמטפל מכיר מניסיונו, ובידיו הכלים לעזור. ואילו הפעם מנסים כיוון אחד, משפרים לכיוון אחר, בודקים כיוון חדש, אבל "העסק לא זז".

מה ההבדל בין שני אלה. התשובה הראשונה שעולה אוטומטית היא שהאבחנה או הטיפול הנבחר לא היו מדויקים במקרה השני. אחר כך תעלה מחשבה האם המינונים היו מספיקים, ואולי שיטות המיצוי או איכות הצמחים. גם יהיה נכון לסבור שהרגישויות השונות של מטופלים קובעות את תגובתם לטיפול. כל אלה שייכים לרובד של תשובות רלוונטיות מאוד שיש לתת עליהן את הדעת. אבל במקביל קיים רובד נוסף.

אחד הדברים שלמדתי מהר מאוד במקצועי זה שמטופלים הנוטים לה"הצלחות" בטיפול הם אלה בהם מתגלה אמון מלא בטיפול. ואז גם נחווית התמסרות לתהליך, וסבלנות כשצריך. ואילו כאשר מתגלה בקרב מטופלים הספקנות (ואני לא מדבר כאן על הספק הבריא) המצב יותר מורכב. הספקנות מתבטאת בבדיקה קפדנית של מהלך הטיפול, של שמות הצמחים, בשאלות להבנת המנגנונים, בשאלות חוזרות על ניסיון המטפל בתחום, בחוסר השלמה עם המחיר הכלכלי של הטיפול ובהיענות נמוכה לטיפול. אם בשלב זה נשמע כאילו המטופלים הספקנים אחראים למצבם בלעדית- אז כמובן שלא כך הדבר. זה באותה מידה גם אחריות המטפל.

20150624_083813
הקליניקה- זירת הריפוי

 

הדימוי שלי הוא שהאמון סולל  דרך לטיפול להתקבל. הוא פותח ערוץ של ריפוי. הוא מכין את הגוף לכך שמה שהוא מקבל עכשיו זה משהו טוב. האמון מאפשר לגוף לתת לצמחים הנכנסים לגופינו לעשות את העבודה. מי שרואה את הצמחים כאוסף של חומרים פעילים יתקשה לקבל את האמירה הזו. אבל כל מי שרואה בצמח ישות שלמה שיש בה כוחות חיים- יבין היטב למה כשאדם נוטל צמחים במצב של ספקנות- נמנע משהו במפגש (מפגש אדם-צמח), והוא מוגבל יותר. יתרה מכך, לפעמים רואים שבמצבים בהם ישנו קושי לסמוך על הטיפול מופיעה תגובה לא רצויה כלשהי מהטיפול, כלומר תופעות לוואי. ותופעות הלוואי האלה הן לרוב לא התופעות הקלאסיות שכתובות בספרות ובניסיון הקליני עם הצמחים. הן תגובה ספציפית של המטופל.

בראייה מערבית יקראו לראשון- אפקט הפלאסבו, ולשני- אפקט הנוסבו (פלאסבו שלילי). איכשהו התקבע ברפואה המודרנית לנסות למזער אותו, לבטל אותו. הוא מפריע לסטטיסטיקה. הוא מפריע לפרוטוקול! אבל העובדה שבאחוזים כל כך גבוהים עצם המחשבה של המטופל מרפאת את המחלה, משנה את הפעילות הפיזיולוגית של הגוף שלו, מייצרת מציאות גופנית אחרת- זה לא מעניין חוקרים. איך זה שכשמופיע למול נגד עיניי החוקרים הדבר הכי מדהים שיש בריפוי, הם מתעלמים מזה? במקום לחקור איך אפשר להעלות את אפקט הפלאסבו- מנסים להוריד אותו. וזה בגלל שהתפיסה הרווחת היא שזה לא ריפוי באמת. מי אמר? בהדמיות ובבדיקות זה דווקא מורגש באותה ויזואליות ופיסיות כמו הריפוי ה"אמיתי".

אם נפתח את ההסתכלות מטיפול לחיים בכלל, אז שיעור באמון הוא בעיניי אחד השיעורים שכולנו מאותגרים בו בעולם המודרני. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל. אם אנחנו לא מבינים אנחנו רוצים תשובות עכשיו. אנחנו רוצים לשלוט בכל דבר (רפואי, טכנולוגי, כלכלי, ביטוח וכו') ואם זה לא מצליח אנחנו חושבים שאנחנו צריכים רק להמשיך יותר במרץ. התרגול של לסמוך על כך שהדברים ייעשו על הצד הטוב ביותר דורש עבודה אינסופית על האמונות הפנימיות והחברתיות שלנו, וזה לא דבר פשוט. התחנכנו על ברכי המדע, רובינו על תפיסה חילונית. תפיסה ש…מה לעשות… עושה חיים קשים לאדם. הכל עליו, הכל באחריותו, האדם צריך לתפור לעצמו את כל הפרטים, כי אחרת הכל יתחרבש. אני בעצמי קונטרול פריק דרך אגב, שלא יעלה הספק שאני בביקורת על הז'אנר. ואני גם בשיעור נהדר שלעולם לא נגמר, לעשות את שלי, לשחרר ולהאמין שהשאר יסתדר. להתנקות מהתוכנות ומהזכרונות שאני כופה על המציאות, ומקבל לכך השראה מילדי התינוק שבאמון מלא זוכה ללא מאמץ בכל מה שלו הוא זקוק.

מעין חסד. בני הקטנטן. אמון טהור
מעין חסד. בני הקטנטן. אמון טהור

זו יכול להיות גישה מעניינת למטופל, לא? להגיד "אני עשיתי את שלי (בחרתי טיפול, בחרתי מטפל, אני משקיע כסף, זמן ומחשבה וכו'). אני משחרר. לא מחזיק חשש, לא מחזיק אפילו ציפיה. מאמין בטיפול שיביא ריפוי". ואני מדגיש בטיפול, כי זה העיקר. זה אפילו יותר חשוב מאשר האמון במטפל. האמון במטפל יכול בהחלט להיגזר מהאמון בטיפול, אבל לא להיפך. האמון בטיפול לא קשור לכמה מטופלים עם אותה בעיה היו קודם למטפל, הוא קשור לשאלה האם אנחנו סומכים על הבחירה שלנו מראש. זה בעצם האמון בעצמנו!

ולמטפל יש את הדרכים שלו לשפר את האמון. הנפוץ ביותר הוא הרחבת הידע והכלים הטיפוליים. מייצר הרצון ללמוד ולדעת עוד. אני אישית די מכור לזה…  אין ספק שזה מעלה למטפלים את האמון בעצמם, וזה עונה על הצורך האנושי של המטופל בתוקף ברור ליכולותיו של המטפל. זה אולי נשמע קצת עקום, אבל כשמטפל מתחיל "לתפוס מעצמו"- הטיפול שלו טוב יותר. האמון שלו גם נמצא שם במערכת ומשפיע על האמון של המטופל. וזה לא יהיה הזוי לחשוב שמטפלים מלאי ניסיון ישיגו טוב יותר את מטרות הטיפול, לא רק הודות לידע ולניסיון, אלא גם הודות לאמון שהם יוצרים במטופל ובעצמם על  סמך אותו הידע והניסיון.

דרכים נוספות למטפל כוללות כמובן עבודה על האמון של עצמו בייעוד, ועל כך שמי שמגיע לקליניקה יש לו ריפוי לקבל ולתרום, בין אם מטרות הטיפול הושגו כפי שתוכנן, ובין אם לאו. זו לא גישה מאוד מקובלת בקרב עמיתיי למקצוע. רפואת הצמחים היום נוטה להיות פחות רוחנית ויותר מדעית.

אמון
אמון

דרך נוספת היא עבודה משותפת עם המטופל על סוגיית האמון בטיפול. כשהאפשרות לשקף את זה למטופל, מחייבת בדיקה האם אין המטפל פועל מתוך שיפוטיות אשר עשויה להתעורר מעצם ההבנה שיושב מולך אדם שלא נותן בך אמון.

כל מה שהמאמר הזה בא להגיד, אסכם כעת בשלוש מילים: אמון יוצר ריפוי! ולמי מכם שרוצה לשמוע את כל ההסבר המדעי לאיך הוא עושה את זה

 

 

 

מאמרים - הספריה של הידע וחכמת הצמחים

לחצו על התמונה המתאימה למעלה, לקריאת סדרת המאמרים שמעניינת אתכם.