על צלע הר, שזורים זה בזה, שני צמחים מחוללי קסם.. ברמות שמעבר לרפואת הגוף כפי שלפעמים אנחנו נוטים לתאר צמחים.
לזו קוראים בשפות השונות- המושיעה (בלטינית- Salvia), או אישה זקנה חכמה (באנגלית Sage).
לזה קוראים בשפות השונות- זה שבו נמצא השד (פי ג'אן בערבית, או שד-אב לפי יהודי תימן), או זה המסלק רוח Ruta (Reu= לשחרר).
האישה הזקנה החכמה- היא המרווה כמובן. ברמות הפיזיולוגיות יש ביכולותיה לייבש (נזלת, ליחה, שלשול, עצירת דימום, ואפילו הזעת לילה וחלב אם), יש גם יכולות מדהימות לחטא (גרון, עיכול, פצעים פתוחים וכו'), וגם יכולות יעילות להניע (הפחתת עווית במערכת העיכול- במקרי כאבי בטן, והרבייה- במקרי כאבי וסת).
כמו שהיא מחטאת ומניעה ברמה הפיזית, כך ברמה האנרגטית-רוחנית מביאה לטיהור של מרחב ושל גופנפש-תודעה. בין אם בשתיה או בהקטרה (סמאדג'ינג). המרווה בעלת יכולת ליצור מרכז, הגנה וחיבור עמוק. מסירה מהתודעה את אותם מכשולים וחסמים אשר עוצרים אותנו מלהתקדם, ומונעים מאיתנו לצאת לשינוי.
והיא הנקבית מבין שני המכשפים האלה… וכך- רכה יותר וחומלת. מרווה את הנפש, מזינה את התודעה.
וזה שבו השד הוא הפיגם (Ruta). והוא בתרבויות ומסורות רבות ומגוונות משמש למה שקוראים סילוק שדים. על הצמח מדובר כמגן מפני עין הרע, ובקרב עדות תימן, מרוקו ועוד נהוג לשתול אותו בכניסה לבית, לשמש בטקס ההבדלה, על בגדי הכלה בחתונות, ואפילו בטקס ברית המילה.
המונח מגרש שדים בתקופתנו קיבל קונטצייה מעוררת ספקות ואי אמון, וגם לא מעט בוז ולגלוג. כי אנחנו לא מאמינים יותר ב"שדים". אך השדים אינם צריכים להיות מפלצות עם קרניים. השדים הם המחשכים שבנו- ההתמכרויות, ההרגלים הרעים, האמונות המקטינות, ענני הדכדוך האפרוריים, וגם נטיות אובססיות שהן לכשעצמן סוג של דיבוק לפעמים.
אפשר לראות גם כשדים את אותם אורגנזמיים טפיליים, אשר חדירתם לגוף שלנו הינה למעשה תוצאה של חולשה חיסונית, או כמו שנתאר זאת יותר אנרגטית- חולשה של ה"קליפה המגינה" שלנו. כמו שתפוח מתחיל להתקלקל (להיאכל ע"י חיידקים ופטריות) אחרי שנופל מהשיש וקליפתו נפגמת.
ואכן, מבחינה פיזיולוגית הפיגם הוא נוגד זיהום, אנטי פרזיטי, מטפל בתולעי מעיים ועוד. שמן הפיגם יעיל מאוד לטיפול בדלקות אוזניים, חליטה עדינה של פיגם מטפלת בדלקות עיניים, ועוד…
מבחינה פיזיולוגית נוספת- הפיגם מניע דם. הוא מגביר את זרימת הדם גם בוורידים- ומטפל בשימוש פנימי וחיצוני בטחורים (שזה למעשה וריד שאיבד טונוס) ובדליות (שהן ורידים בולטים וכואבים). כמו-כן, גם מניע את דם הרחם, ומהווה אחד הצמחים הבולטים לטיפול באל-ווסת (אמנוריאה) על רקע תקיעות של דם. מהבחינה הזאת אפשר להבין גם את יכולותיו לסלק רוח…
על פי הרפואה הסינית- רוח פנימית חודרת בעקבות תקיעות של דם. ואפשר להבין- היכן שאין דם- אין חיים. היכן שאין חיים- יבואו חיים אחרים ויתיישבו במקום. תקיעות הדם מודגשת במקומות בהם מראש זרימת הדם מואטת, ולכן המפרקים הם אחד המקומות בו נתקעות "רוח-קור-לחות", מה שאנחנו קוראים דלקות מפרקים. וכך, פיגם במריחה חיצונית על מפרקים דלוקים הוא אחד מהמרפאים הטובים והיעילים לעניין.
מעבר לכך, תכונותיו המסלקות ניכרות גם בבחינה של הצמח עצמו לפי "תורת החותמות". תורת חותמות בצמחי המרפא היא אחת ממקורות הלימוד העתיקים והמדהימים ללימוד על צמחים. היא מספרת לנו מה סגולות הצמח על פי מראהו ואופן המחייה שלו בטבע. כך כותלית יהודה לדוגמה, הגדלה מתוך קירות וסלעים,- מפרקת ביעילות אבנים בכליה ובדרכי השתן…
אז הנה אפשר לראות בעלה שלו הניראה כחמסה עדות ויזואלית לתכונותיו ולסגולותיו.
אפשר לחוש בריחו, אשר ניתן לתארו גם כ-"דוחה" את תכונותיו הדוחות (וגם דוחה יתושים ושאר חרקים מזיקים).
אפשר להבין מיכולותיו הפוטו-טוקסיות (מגביר מאוד קרינת שמש, עד כדי כוויות שמש בחשיפה רצופה)- את יכולתו של הפיגם להכניס אור למקומות החשוכים. בדיוק כמו שצמח אחר המטפל במחשכינו, והוכח כיעיל לטיפול בדיכאון, הוא גם פוטו-טוקסי. הרי זה ההיפריקום (פרע).
כן, הפיגם סך הכל מביא אור. אבל הוא הרבה פחות רך וחומל מהמרווה. הוא תקיף, אסרטיבי, והשימוש הפנימי בו לאורך זמן אינו מומלץ. בישראל הוא גם אסור לשיווק (בשונה מכל שאר המדינות, ככל הידוע לי). אחת הסיבות להיזהרות איתו היא הפוטו-טוקסיות שהוזכרה, אשר יכולה ממש לגרום לשריפה ולכוויות באיזורים שנמרחו בפיגם ונחשפו לשמש; ובכל הגוף, כאשר ניטל בלקיחה פנימית (עד 48 שעות מהנטילה). גם אני, כשאני מלקט אותו- אני לובש חולצה ארוכה וכובע, כי עצם החיכוך האקראי בו בזמן הליקוט בשמש כבר יצר אצלי כוויות בעבר.
לנוחותכם סידרתי לכם כאן את תכונותיו הפיזיולוגיות, שנשזרו כאן לאורך המאמר:
- מגביר קרינת שמש (פוטו-טוקסי) ומחייב היזהרות בשימוש והגנה במקרי חשיפה לשמש
- מניע דם לטיפול באלווסת
- מטפל חיצונית ופנימית בטחורים ובדליות
- שמן הפיגם מטפל בדלקות אוזניים
- שמן הפיגם מטפל חיצונית בדלקות מפרקים
- נוגד פטרת ונוגד טפילי מעיים ותולעי מעיים (בשימוש פנימי)
- חליטה עדינה (גבעול בכוס) מטפלת כטיפות עיניים בדלקות
- בשימוש על העור- משמש כדוחה יתושים
- מסלק רוח רעה, מרה שחורה, רוח פנימית, שדים או… איך שתרצו לקרוא לזה
ואולי אפשר לקחת את הלימוד הזה הלאה. להבין שהצמחים נמצאים במסורות רבות אלפי שנים. מסורות שתרבותן וראייתן את העולם התבססו על עולם הרוח, על חיבור מיסטי, על אמונה במה שמעבר לחומר. ואלה כל התרבויות בעולם עד המאה ה-20 במערב, פחות או יותר. והתרבויות האלה ידעו את הצמחים, והבינו אותם גם דרך הראייה הרוחנית שלהן. ואז הידע עבר אלינו. והשימושים המהממים שלהם שירתו גם אותנו. אך מכיוון שהתרבות שלנו מאוד שכלתנית ודוגלת בראייה מדעית- ניסינו לנפות מתוך הידע את מה שמסתדר לנו עם החומר, עם הפיזיולוגיה, עם המחקר. אבל פספסנו את מרבית התמונה…
אני אישית מתייחס לצמחים כאל ישויות. לא איזה גבעול עם עלים ובו חומרים פעילים. ישות שמתגלמת בחומר. כמו שגם אנחנו ישות המתגלמת בחומר. וכמונו, גם ישויות הצמחים, כמו מרווה ופיגם הם רב-רבדיים, ועבודתן נעשית בכמה רבדים בו זמנית- פיזית, אנרגטית, רגשית, ורוחנית.
וכשאני מגיע לצלע ההר בו שזורים יחד שתי ישויות עוצמה שכאלה- אני מבין וגם מרגיש, שהמקום עצמו עוצמתי ובעל רפואה משל עצמו. ושם אני רוצה גם ללקט את הצמחים שלי….
