כחלק מטיפול שלם בבעיה- התזונה היא חלק נכבד מההסתכלות. אני רואה אותה ככנף השנייה לצמחי המרפא. למרות שלצמחי המרפא יש את היתרון הברור של העוצמה, של הדיוק, של המיקוד ושל והאיכות, לתזונה יש את היתרון של הכמות ושל השזירה הטבעית שלה בחיינו. תזונה היא חלק מהריפוי, כפי שנאמר: יהיו מזונותיך- תרופותיך.
רק שתמיד כשמדובר על תזונה, המטופל מתכונן ל"כסאח" על התפריט, לאיסורים ולאילוצים של אכילת מזון יקר מחנות הטבע… אז ראשית אני תמיד מדגיש שתזונה אינה "בריאה" או "לא בריאה" (טוב, אולי חוץ מבורקסים, סוכר ומזון תעשייתי). תזונה היא מותאמת או לא מותאמת למצב. כל מצב פיזיולוגי/אנרגטי, כל מחלה או בעיה וכל טיפוס כזה או אחר מצריכים תזונה טיפולית שונה. יש כאלה שסלט ירוק עם נבטים וצנוניות כל יום יניע להם את העיכול ואת החיים; ויש כאלה שיפיל אותם לתהום הנשייה עם כבדות וגזים שלא מהעולם הזה. אנחנו יודעים את זה; ובכל זאת עדיין קוראים את "התגליות המדעיות" בדבר תזונה, כאילו שיש בהם איזו בשורה.
סתם דוגמה: תכתבו בגוגל- קפה+סרטן. תמצאו באותו עמוד גם כתבות על היותו מסרטן וגם כתבות על היותו מונע סרטן.
אז כאן אני לא הולך לדבר על מאכלים בריאים. מקווה שהצלחתי להבהיר… זה די חסר תועלת.
אבל אני כן הולך לדבר על מאכ"לים בריאים. שזה מנסיוני הדגשים התזונתיים הבסיסיים ביותר, וזה די נכון לכל המצבים הרפואיים. כי אם רוצים לרפא בעזרת תזונה, מתחילים במאכ"ל לפני שמדברים על המאכל.
שיגעתי אתכם? סליחה- זה היה teaser קטן.
ורגע לפני ההמלצות- חשוב לי להדגיש, שאל לנו לטעות ולהסתכל על מגילת העצות הזו בתור take it or leave it, הכל או כלום, נכון או לא נכון. אני מציע שגם התייחסות חלקית להמלצות האלו יכולה לשנות משמעותית את חייכם, להקל ואפילו לפתור מחלות כרוניות. תתחילו במה שיותר מדבר אליכם ואפשרי לכם, וזה ירצה להתרחב באופן טבעי ועצמאי.
אז מה זה מאכ"ל? מתי, איך, כמה, למה.
מתי– זמן הארוחה הוא אלמנט קריטי בתזונה. פירות בבוקר יכולים להיות בסדר גמור, אבל בערב ליצור תקיעות ואי נוחות בטנית. סלט ירקות בארוחת צהריים יכול להשתלב נהדר בארוחה, אבל בערב לעשות גזים נוראיים. שייק ירוק באביב יכול לקדם חיות ואנרגיות בגוף ובנפש, אך לקרר ולהכביד בחורף.
ובכלל- ארוחות ליליות מכלות אנרגיה, גם אם הן נעשו משורשים טריים שגידלתם בעצמכם בגינתכם האהובה ובישלתם על אש חיה בסיר חרס עם מי המעין הטהור 🙂… כדאי שארוחות ערב יהיו לא יאוחר מ 19:00, ולא פחות משעתיים לפני השינה. רצוי אפילו יותר.
אפשר להגיד שככלל- בשעות השמש ובעונות החמות ☀ יש יותר היגיון למזון קריר באנרגיה, טרי ולא מבושל, ובחורף ו/או אחרי שקיעת החמה יש פחות היגיון לכך. ועדיין יהיו הבדלים מהותיים בקריטיות של האמירה הזו עבור טיפוסים שונים.
איך- וגם האיך מופיע הרבה לפני המה. האם אני אוכל וקורא עיתון (ואז אוכל את החרדה והמתח שמגיעים מכותרות העיתון הפסימיות), או מסתכל במסך הטלפון ושוכח להריח את האוכל, לטעום אותו ולהרגיש את המרקם שלו. החושים מפעילים את מיצי העיכול שלנו. ברפואה האייורוודית יקראו לזה ה"אגני של העיכול", או האש של העיכול🔥. כשאנחנו לא מרוכזים באוכל אנחנו גם מפסידים את אחת מהנאות החיים (נכון שלא הייתם מעלעלים בפייסבוק בזמן סקס…? 😉), וגם מונעים מהנוכחות החיה של הגוף לקבל לתוכה את המזון בכל אונה. וכך המזון מתעכל פחות טוב, נתקע בקיבה, יוצא ביציאות דחופות ונוזליות או לחלופין מתעכב ביציאה ויוצא קשה וכואב.
מתוך ניסיון להבין את מקור הכאב או אי הנוחות אנחנו שואלים- האם אלו העדשים, או הברוקולי, אולי העגבנייה🍅, או הביצים🥚? כמובן שייתכן שתגלו גם תשובות בסוג הרכיבים, אבל רצוי קודם לדאוג לכניסה ראויה ומכובדת שלהם לגופכם.
כשאוכלים- כדאי לאכול. לאכול בישיבה ובנחת… לא בנהיגה, לא בעמידה, לא בהליכה, לא תוך כדי שיחה בטלפון. ואפילו רצוי לנשום תוך כדי 😲. להינות מכל ביס. להרגיש שבולעים עיסה לעוסה ולא גוש דחוס. ואם לקריאת הדברים- אם תעלה בכם האמירה: "למי יש זמן לזה?"- מקווה שתדעו לבד לתת לעצמכם תשובה מיטיבה.
ועוד נקודה סופר סופר חשובה. כשאוכלים כדאי לא לשתות. לא עם האוכל, ולפחות שעה מסיום הארוחה, עדיף אפילו יותר. ולמה? זה פשוט- מים מוהלים את אנזימי העיכול, מרחיפים את האוכל בתוך אמבט דליל, וכך מקשים על הגוף לספוג רכיבים חשובים מתוכו. התוצאה היא תסיסה של המזון על ידי חיידקים (היוצרת גזים ולעתים עווית וכאב), ירידה משמעותית בספיגה, שינוי במאזן החיידקים הטובים במעיים, עד כדי הצטברות של רעלים שבעתיד גם עשויים להיות מקושרים למחלות כרוניות נוספות. ההיגיון המדעי הזה היה ברור לטובים ורבים ברפואות המסורתיות, החל מהרמב"ם ועד המרפאים הסיניים וההודים, של אז ושל היום. לשתות בזמן האוכל זה הרגל, וכמו כל הרגל, אפשר לשנות אותו.
כמה- בעידן שלנו זה אחד הקריטריונים החשובים להתייחסות. יש פתגם טיבטי עתיק שאומר: "הסוד לחיים טובים וארוכים הוא: תאכל מחצית, תלך פי 2, תצחק פי 3 ותאהב ללא הגבלה." עידני החוסר היוו מקור למחלות ולתמותה מחוסר. עידני השפע מייצרים מחלות ותמותה משפע. ולא צריך להרחיק עד השמנת יתר, מחלות לב וכלי-דם, סכרת וכיו"ב. גם לבריאים- ארוחות גדולות מכדי הצורך- מכבידות על הגוף, מאטות את קצת הפירוק, יוצרות כאבי בטן, קשיי ספיגה והצטברויות של רעלים בגוף.
גם כאן- אפשר לאכול את אותו תבשיל שורשי גינה שבישלתם בקדרת החרס, ולאכול בהגזמה. ואז המזון הבריא- כבר לא כזה בריא.
אין שום טבלה שתגיד כמה אוכל זה נכון. אנשים רבים מתקשים "לעצור בזמן", לא רק כי קשה להם להתאפק, אלא כי הם לא מצליחים לקרוא את הסימנים בגוף המאותתים להם שהגוף בא על סיפוקו. זאת בעיקר מכיוון שחלקינו התחנך לסיים תמיד את הצלחת. וזאת בעיקר גם אם עוד לא יישמנו את כללי ה"איך", ואז אנחנו אוכלים מול המסך, ולא ערים לנעשה בגוף.
אבל נניח שאנחנו אוכלים במודעות ובחיבור לחושים (זה כבר חצי דרך להצלחה), ואז עולה השאלה: "האם אני עוד רעב? האם אני זקוק לעוד פרוסה אחת/2 כפות של התבשיל/מנה קטנה של סלט?" והתשובה לשאלה הזו היא: "לא!". ואיך אני יודע? כי זו שאלה של ה- mind. הגוף לא שואל שאלות. כשהוא רעב הוא משדר רעב. כשהוא שבע- הוא "מפנה את הבמה", ואז חוזרת ותופסת אותה ה-mind. השאלות הללו הן קולה. והרצון לעוד מזון נובע פעמים רבות מסיבות אחרות מאשר רעב. וזה מוביל אותנו לאות האחרונה.
למה- שאלת השאלות. האם אני אוכל כי הוזמנתי לארוחה אצל חמותי, ו"לא נעים" להעליב אותה? האם החבר'ה יושבים לארוחה וזה חלק של להיות יחד? למרות שאכלתי לפני שעתיים ארוחת ערב שהכינה חמותי (זאת שאכלתי כי "לא היה נעים"). האם אני אוכל כי "חבל לזרוק"? או, הכי מוכר: "האם אני אוכל כי ריק לי בנשמה, כי משעמם לי או כי נפגעתי מבן הזוג?" מה שנקרא- אכילה רגשית.
הרעב הוא סימן של הגוף שאומר לנו: "אני מוכן, תביא אוכל". כשאנחנו אוכלים בלי סיבה פיזיולוגית- אנחנו כמו מכניסים קהל לסניף הדואר בלי שיש פקידים באשנבים. הלבלב נח, המעי הדק בניקוי דפנותיו, הקיבה מכווצת וחומצת הקיבה אינה מוכנה.
מעבר לכך, כשאנחנו אוכלים בזמן כעס על בן הזוג או סערת רגשות אחרת- אנחנו מה שנקרא "אוכלים גם את הכעס". האוכל איננו אסופה של חלבונים, פחמימות ושומנים עם קצת ויטמינים ומינרלים. האוכל הוא הזנת החיים בכוח החיים. ולאנרגיה שבאה עם האוכל חשיבות מכרעת.
מאחל לכולנו לאכול באהבה ובמודעות לעצמינו.