רוב מי שמעשן היה רוצה להפסיק לעשן… אז למה לא כולם מפסיקים, אם כך? זה הרבה יותר מצמחי מרפא כמובן. אז ברשותכם, למען נאמנות לסדר הנכון של הדברים, נחכה רגע עם הצמחים ונתחיל קודם עם שבירת 3 מיתוסים לגבי הפסקת עישון.

מיתוס מס'1 : בשביל להפסיק לעשן צריך כוח רצון חזק

מיתוס זה מתבסס על יכולתו של מעשן להחזיק מעמד מול החשק המשווע לסיגריה. יש אנשים עם "אופי חזק" ויש עם "אופי חלש". אבל לכולם יש רגעים חלשים, ואם הפסקת עישון מבוססת על יכולת להחזיק מעמד- במוקדם ובמאוחר עשויה להגיע נקודת שבירה.

במקום זאת, אני מציע שלא צריך אופי חזק אלא בחירה בהירה ואמיצה. מלאת אמון בחיים ובכוחות החיים.

מיתוס מס' 2: בשביל להפסיק לעשן צריך להבין את הנזקים שזה מייצר לחיים ולבריאות

מיתוס זה עובד עם התפיסה החברתית שלנו לפיה יש לייצר שינויים דרך תחושת אשמה ופחד: "כמה נורא שאני מעשן! אני גורם לכל הילדים שלי נזק לריאות. תראו בתמונות איך נראות הריאות של מעשן! אני אסיים עם סרטן ריאות!".

זה אמנם נשמע לא רחוק מלהגיד- "אני רוצה להפסיק לעשן כי אני רוצה את החופש, את הבריאות, את האוויר הנקי, את הבריאות של ילדיי…" , אבל למעשה זו אנרגיה שונה לחלוטין. הראשון כאמור מבוסס על פחד ואשמה, והשני על השראה וחיבור לעצמי. ומתוך היכרות רבת ניסיון עם תהליכי שינוי בקרב מטופלים (עישון, תזונה, נטילת צמחים, תרגול רוחני וכו')- הניואנס "הקטן" מתברר בד"כ כהבדל העיקרי בין הצלחה לחוסר הצלחה.

מיתוס מס' 3: הפסקת עישון זו מלחמה

הנה עוד "פנינה" מבית היוצר של תפיסותינו הלא מציאותיות- המחשבה שאם נילחם במשהו הוא ייעלם. לא חייבים את רצועת עזה כדי לדעת שזה לא עובד. מספיק להסתכל על הילדים שלנו, או ההורים, ולראות האם חוסר הקבלה תרמה אי-פעם לשינוי אמיתי ומבורך בחייהם. אם נוצר שינוי בגלל שיפוטיות או אלימות- הרי שנוצר בגלל ריצוי או פחד; ויחד עם השינוי "המיוחל" גבה מחיר כבד יותר מהבעיה המקורית.

ולכן במקום מלחמה, התנגדות, אשמה ושיפוטיות- נלך על המילה הלעוסה ביותר, ושלמרבה הצער עדיין לא נלעסה מספיק, והיא – קבלה.

וכמו שמורתי היקרה (אז ולתמיד) ארנינה קשתן כתבה בספרה "להתאהב בי מחדש":

"להסכים כל פעם מחדש לפרדוכס התודעתי, שקבלה עצמית היא הכוח המניע החזק (והמהיר) מכולם. כי שיפוט הוא התנגדות (לעצמי), ולכן חוסם אותנו מתנועה. ואילו כשאין התנגדות- יש יותר אפשרות לתנועה".

מה עושים עם החשק הזה?

איך "עושים" את הקבלה הזו?  נשמע כאילו צריך לקבל את העישון, אבל אז לא נפסיק לעשן. אבל שלב הקבלה בכרונולוגיה מגיע אחרי שלב הבחירה הבהירה והאמיצה. והבחירה נשענת על השראה וחיבור לעצמי. לאותה כמיהה פנימית ואדירה לאותו חופש ובריאות וריח גשם צח ורענן.

וכשזה מתיישב במקומו אפשר לצאת למסע הזה! לפעמים יש לנו כמיהה מרצדת כזו, והיא כנראה לא תחזיק את המסע. אולם, יש את הרגע הזה שמגיע, לאחר שאדם מוותר (פעם אחר פעם) על האשמה ועל השיפוטיות העצמית הנוגעות לעישון, או על הפחד שמא לא יצליח (בד"כ נאמר- ייכשל), אבל לא מוותר על הכמיהה לאותם צרכים ענקיים… יש את הרגע בזמן שזה מתיישב במקומו. והבחירה באה מתוך החיבור לרגע הזה.

ואז  מגיע נתון מעניין. במסע הזה יש רגעים קשים, אין ספק. גם כשהבחירה בהירה ואמיצה. אבל החשק לסיגריה נמשך… נחשו כמה זמן! 40 שניות!!! נשמע מופרך, כי כל מעשן יספר שכשמגיע חשק זה לא עוזב אותו עד שהוא מסיח את דעתו עם משהו אחר, וגם לא תמיד. אבל האמת שזה נמשך יותר מ- 40 שניות רק אם נאחזים בו (נותנים לחשק שהיה ועבר להמשיך להתנגן בראש), או מתחמקים ממנו (אותן הסחות דעת), או מפחדים ממנו. אבל כשמרגישים את החשק, ואפילו רחמנא ליצלן- עוצמים עיניים רגע. רואים איך הגוף זועק, מה הוא מבקש, ומאפשרים באופן מלא לחשק האדיר הזה להיות כמה גדול שהוא רוצה- אז בדיוק אז הוא מתאדה!!!

וזאת האמת הכי חמקמקה, אבל הכי תומכת שאני יכול להציע במסגרת המילה הכתובה. זה נכון שלא תמיד אנחנו ערים ומודעים לאמת הזו. שיהיו סיטואציות שהחשק לסיגריה ישכיח הכל. אבל בכל רגע שתזכרו שחשק לסיגריה נמשך 40 שניות- פשוט תנשמו, ותנו לגל הזה לעבור מעצמו.

ומה עושים הצמחים?

דמיינו ערוץ נחל שכל שיטפון מנקז את המים לתוכו. ונניח שאתם רוצים ליצור מתווה נחל חדש, אבל המים ברובם מעדיפים את המסלול החפור. אבל אתם מתחילים בחפירות, ולאט לאט המתווה שיצרתם מנקז יותר מים, עד שבסוף המים עצמם מעמיקים את ערוצו, ולבסוף מועדף הערוץ שלכם, עד כדי נטישה מוחלטת של הערוץ הישן.

זהו המנגנון הדרוש בתהליכי גמילה. בנייה של מסלולים עצביים חדשים. זה קורה מעצם השינוי ההתנהגותי (כלומר אי-עישון, בעיקר אם נעשה מתוך בחירה של חיבור והשראה, ועבודה עם קבלה של החשק כשהוא בא). ועכשיו צריך רק לשאול: איזה צמחים יעזרו לבנות מסלולים עצביים חדשים?

הראשון במעלה וגם המפורסם מכולם להקשרי גמילה הוא שיבולת שועל ירוקה. כלומר המלענים של עשב הבר הטרי – אותם פרחים ירוקים בעת בשלותם, שאז כשלוחצים עליהם- הם מוציאים חלב לבן. נשמע מסובך, אבל באמצע האביב- שדה של שיבולת שועל ייתן 80% פרחים מלאי חלב, וזה מהר מאוד ברור למלקט מי ייתן חלב ומי לא.

שיבולת השועל היא צמח בונה מערכת עצבים. הוא יכול לשמש גם למצבים של חולשה עצבית כמו מצבי רוח מטלטלים, אי שקט, תנודות קיצוניות ברגש, דיכאון, ואנשים רגישים מאוד מבחינה עצבית (סנסורית או רגשית). לקריאה נוספת על שיבולת שועל

יש עוד צמחים מזינים ובונים למערכת העצבים כמו ורבנה, סנטלה, בקופה ועוד. הרבה מהם הם צמחים מקבוצת האדפטוגניים שמסייעים לאדם להתמודד עם מציאות משתנה. בהפסקת עישון בד"כ שיבולת שועל יהיה צמח הבחירה, ועוד אחד מאלה מצטרף אליו.

יש גם תוספים שנמנים עם בוני עצב. ויטמין B קומפלקס הוא אחד מהם. ותוסף טוב יכול להיות אופציה תומכת. עוד יותר משמעותי הוא תוסף אומגה 3. האומגה 3 ממש משתתפת בבניית המיאלין- אותה שכבה שומנית שעוטפת ומבודדת את האקסונים של תאי העצב, כלומר את אותם "חוטים" מוליכים המחברים בין תא לתא. גם כאן כדאי לבחור תוסף איכותי כמו זה.

יש צמח נוסף שאני לא יכול להמליץ כאן על שימוש בו כי הוא אינו חוקי בארץ, אבל הוא מאוד מפורסם ביכולתו לתמוך בהפסקות עישון, והוא Lobellia inflata. הצמח מוכר בשמו "טבק אינדיאני". יש בו חומרים שנמצאו כמתחקים אחרי מנגנון הפעולה של ניקוטין, וכך למעשה יש בו מענה מורכב להתמכרות הפיזיולוגית לניקוטין. מעבר לכך, זה צמח בעל יכולת חזקה מאוד להוצאת ליחה מעומק הריאה, מעלה נפח נשימה, ומטפל גם באסטמה וגם בברונכיטיס כרוני ביעילות גבוהה מאוד.

בנוסף יש לתמוך בתגובות הפיזיולוגיות הצפויות. חשוב לתמוך בכבד שמפנה את כל הרעילות הזו, ובד"כ כדאי גם להניע את המעיים כי הם מכורים פעמים רבות לניקוטין (מי שמכיר- יודע. הסיגריה של הבוקר ששולחת לשירותים). אז צמחים כמו לפה גדולה, שורש שן-ארי, עלי ארטישוק ועוד יתאימו לשני התפקידים שהוזכרו.

אצל רבים כדאי גם לתת צמחים מרגיעים. לא זר לנו שאדם שמפסיק לעשן חווה עצבים עצומים. אני אוהב את חסת המצפן להקשר זה שהיא גם מרגיעה את נשמה וגם את הנשימה.

ונקודה סופר חשובה לפתיחת הראש

הטבק הגיע לאדם המערבי מהאינדיאנים. ותמיד טוב לחקור את שימושי הצמחים בקרב אלה שהביאו אותם לעולם, כי שם יימצא הידע הטהור ביותר. הידע שמגיע בגילוי.

אצל האינידאנים הטבק מתואר כך: "הארכיטקט של הבריאה שלח את הטבק כדי למלא את מקומו בקרב בני האדם. דרך העישון בני האדם דיברו עם אלוהים". הטבק הטקסי נותן תחושה של נוכחות בגוף וברגע, כלומר צמח מקרקע. הוא מחזיר אותנו אל הגוף ומחבר אותנו אל הלב, האינטואיציה, והאני הגבוה. אבל לא בעישון אל הריאות, אלא בהפחתו החוצה מפה. בהודיה אל האש, אל האדמה, אל האלוהות. זהו כלי רב עוצמה, אשר משמש את האדם בעבודתו הקדושה מול הבריאה. העיוות שנוצר בשימוש בקרב אנשי המערב בטבק משתקף היטב בתוצאה העגומה לה הוא גורם. פשוט כלי רוחני ועצמתי שהוצא מהקשרו, ויצא משליטה.

בעיניי הכי חשוב לזכור שכשמפסיקים את העישון, בעצם מבקשים להפסיק את מערכת היחסים ההרסנית הזו עם הצמח. ומי שכבר מכיר אותי, יודע שעבורי הצמחים הם ישויות. אז דברו אל הצמח! הודו לו על כל שנתן לכם. הביעו את צערכם על השימוש השגוי ברפואתו. בקשו את סליחתו, ושלחו אליו את אהבתכם. 

ככה. פשוט ככה. בכל רגע שתזכרו. בכל רגע שתחשקו בו שוב.